משמורת הילדים בהליך של גירושין - כשהעיקרון המנחה הוא טובת הילד

קצת על משמורת הילדים בהליך של גירושין - כשהעיקרון המנחה הוא טובת הילד

עניין לא פחות חשוב, אם לא, הכי חשוב, עליו יש ליתן את הדעת, כאשר בני זוג מביאים את יחסיהם לידי סיום, הנו עניין המשמורת.

ברמה העקרונית, כאמור בסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן:"החוק"), בבואם של בני זוג להתגרש, קיימת בפניהם האפשרות לערוך הסכם גירושין שיכלול את כל ההסכמות לגבי העניינים הנובעים מעצם הגירושין לרבות את עניין משמורת הילדים המשותפים.

 במידה ובני הזוג אכן גיבשו הסכמות לעניין המשמורת כאמור, הרי שבבואם לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין בפני הערכאה השיפוטית (בתי המשפט לענייני משפחה או בתי הדין הרבניים), תבחן הערכאה השיפוטית את ההסכמות לעניין המשמורת על פי העיקרון המנחה של טובת הילד, ואם ההסכמות אכן תואמות את טובת הילד הרי שאותה ערכאה שיפוטית תאשר את ההסכם ותיתן לו תוקף של פסק דין.

***חשוב לא פחות באותו הקשר, לציין כי, הסכם בעניין משמורת אשר ניתן לו תוקף של פסק דין הוא אינו סופי, ותמיד יהיה ניתן לפתוח אותו מחדש בכל עת, עם היווצרותם של נסיבות חדשות המגיעות כדי שינוי נסיבות מהותי, אשר מצדיק בחינה מחדש של טובת הילד.

להלן לשון הסעיף שכותרתו הסכם בין הורים החיים בנפרד:

"היו הורי הקטין חיים בנפרד - בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו- רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט, והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין ומשאושר, דינו - לכל עניין זולת ערעור - כדין החלטת בית המשפט".

אולם, בהתאם לסעיף 25 לחוק, יוצא אפוא, כי ילד יגדל עם אימו עד גיל 6, אם אין טעם מיוחד, המעיד על כך שהאמא אינה כשירה לגדל את הילד וכפועל יוצא להורות כי אין היא יכולה להיות ההורה המשמורן. למעשה, החוק מציב כבר מראש, הנחה מקדמית לפיה מוטב יהיה לילד לגדול עם אימו עד גיל 6 לכל הפחות. שכן, הדעה הרווחת והכלל עולמית אף ניתן לומר, היא שמקומו הטבעי של הילד הוא עם אימו שנשאה אותו בקרבה תשעה חודשים וילדה אותו בכאב (עיקרון זה נקרא – חזקת הגיל הרך). יחד עם זאת רק אציין כי, אם כבר הוחלט לסטות מההנחה המקדמית לפיה מוטב לילד לגדול עם אימו עד גיל 6 לכל הפחות, אזי ככל הנראה, מדובר במצב בו טובת הילד מחייבת סטייה זו.

להלן לשון הסעיף שכותרתו קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים :

"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

כאמור, בבואם של בתי המשפט לענייני משפחה ו/או בתי הדין הרבניים לקבוע למי נתונה המשמורת והחזקה על הילדים, הרי שהעיקרון המנחה אותם הוא עקרון "טובת הילד", המשמש אבן יסוד מרכזית, בקביעתם. המשמעות העיקרית של עיקרון זה היא לדאוג לטובת הילד וכפועל יוצא, לשמור על בריאותו הנפשית, הגופנית, ולדאוג לסיפוק כל צרכיו לרבות החומריים והנפשיים.

היום יותר מאשר בעבר, קיימת נטייה של בתי המשפט ו/או בתי הדין הרבניים לאפשר את זכויות המשמורת גם לאב, כאשר הוא נמצא ראוי יותר הן מבחינה נפשית והן מבחינה חומרית מהאמא לגדל את הילד. מה גם שכיום, ישנם מקרים יותר מבעבר בהם האמא מעדיפה לוותר על הילד ולתת את זכויות המשמורת לאב, וזאת רק על מנת שתוכל לפתוח בחיים חדשים ללא "עכבות".

בכל אותם המקרים שבהם מתנהלים מאבקים על הילד, ובתי המשפט ו/או בתי הדין הרבניים מתקשים לקבוע למי תהיה המשמורת, או אז יישלחו ההורים לבדיקה המכונה "בדיקת מסוגלות הורית" אשר תעיד מי מבין השניים יהיה ראוי יותר, לגדל את הילד.

כיום גם יש נטייה ומגמה בבתי המשפט ו/או בבתי הדין הרבניים, ליתן שיקול דעת גם לרצונותיו והעדפותיו של הילד באשר להורה אצלו הוא רוצה לגדול, אולם, התחשבות בהעדפותיו ורצונותיו של הילד, תעשה לא לפני גיל 13.

שכן, החשיבות והמשקל שנותנים בתי המשפט לענייני המשפחה ו/או בתי הדין הרבניים להעדפותיו של ילד מתחת לגיל 13 היא כמעט אפסית. והרי שככל שהילד גדול יותר כך יינתן משקל רב יותר לרצונותיו והעדפותיו מתוך ההנחה שהוא כבר בר דעת ויודע להבחין מה טוב בשבילו.

 קרוב לודאי, שהקשבה להעדפותיו של הילד תתקיים בלשכתו של השופט, באופן שלא ירתיע את הילד מלומר את שעל ליבו בצורה חופשית, ללא הנוכחות של הוריו כמובן, כדי שלא תהיה עליו השפעה לא הוגנת. חשוב גם להדגיש כי, משקל רב יותר יינתן להעדפותיו הנחרצות של ילד מאשר להעדפות סתם.

שיקול נוסף וחשוב לא פחות של בתי המשפט לענייני משפחה ו/או בתי הדין הרבניים הוא לשאוף כמה שיותר, לא להפריד בין אחים.

כאמור, הנטייה והמגמה של בתי המשפט היא ליתן את המשמורת על הילדים לידיה של האמא עד גיל 6 לפחות, ולאחר מכן, המגמה היא ליצור רציפות במשמורת, ומשכך, יוצא כי, המשמורת היא לאמא כמעט באופן אוטומטי, אלא אם כן, באופן חריג, באמת הוכח כי אין היא כשירה לגדל את הילד, מסיבות כאלה ואחרות.

***המידע במאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואינו מהווה המלצה לנקיטת אי אילו הליכים או לאי נקיטתם של אי אילו הליכים. הסתמכות על האמור במאמר זה הנה על אחריות הקורא בלבד וכפועל יוצא, האחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור במאמר זה, תחול על הקורא בלבד.