דחיית ערעור נגד אכיפת הסכם מכר מקרקעין שנחתם על ידי קק"ל

1. המנוחה היתה הבעלים במושע של מחצית מהזכויות במקרקעין. ביום 3.7.1961 נחתם הסכם מכר,

בדרך של חליפין, בין המנוחה לבין קק"ל. על פי ההסכם העבירה המנוחה את כל זכויותיה במקרקעין לקק"ל, תמורת מקרקעין חלופיים.

קק"ל קיבלה חזקה במקרקעין והחכירה באמצעות המשיבה חלק מהמקרקעין לצדדים שלישיים. ואולם, לא נרשמו הזכויות שהעבירה המנוחה על שם קק"ל וזאת בשל טעות סופר. נוכח האמור לא נרשמה אף הערת אזהרה לזכות קק"ל מכוח ההסכם עם המנוחה.

ביני לביני, רשם המערער 1 את הזכויות במקרקעין על שמו. ביום 16.6.2003 הגיש המערער 1 תביעה נגד המשיבה, לפירוק השיתוף.

לאור הגשת תביעה זו הגישה המשיבה את תביעתה לאכוף את ההסכם שנתחם בין קק"ל לבין המנוחה וזאת בדרך של רישום הזכויות במקרקעין על שמה בלשכת רישום המקרקעין.

החלטה:

2. על פי ההסכם בין קק"ל לבין המנוחה, התחייבה קק"ל להעביר למנוחה מקרקעין חלופיים, אולם היא לא התחייבה למסור למנוחה שטח מקרקעין מסוים במסגרת ההסכם.

יתר על כן, הן המנוחה והן קק"ל לא היו יכולות להקצות שטח מסוים הן במקרקעין והן במקרקעין החלופיים בעת חתימת ההסכם. המנוחה היתה בעלים של חצי מהזכויות במקרקעין, כאשר החצי השני של הזכויות במקרקעין היה בבעלות אחרת. במקרקעין החלופיים גם כן היו (ועדיין ישנם) בעלים נוספים מלבד קק"ל. לפיכך, אף אחד מהצדדים לא יכול היה לייחד שטח מסוים בהסכם.

3. המערערים טוענים כי ההסכם בין המנוחה לקק"ל בוטל. ההסכם נכרת כאמור בשנת 1961, ומכאן שהודעת הביטול הלכאורית, שהופיעה כביכול במכתב שנשלח בשנת 1980, נשלחה כ-20 שנה לאחר מכן. גם אם נקבל את טענת המערערים לפיה ההסכם נכנס לתוקפו רק בשנת 1967, עת אושר על ידי דירקטוריון קק"ל, עדיין מדובר בפרק זמן של כ-13 שנה, שאינו בגדר "זמן סביר".

 אי ביטולו של ההסכם תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול. ההסכם בין הצדדים לא בוטל על ידי המנוחה.

4. בית המשפט המחוזי קבע כי המקרקעין הועברו מכוח צו ירושה. משנקבע כי המקרקעין הועברו למערער 1 על ידי המנוחה מכוח ירושה, שוב לא ניתן לומר כי מדובר ב"עסקה במקרקעין" ומשכך, כי מדובר בעסקאות נוגדות, וזאת לאור סעיף 6 לחוק המקרקעין המגדיר מהי "עסקה במקרקעין".

5. במקרה כגון דא, בו ידע השני בזמן, המערער 1 בענייננו, על קיומה של העסקה הראשונה לא ניתן לומר כי בהימנעותו של הראשון בזמן מלרשום הערת אזהרה הוא יצר "תאונה משפטית" ביצירתן של עסקאות נוגדות. בנסיבות אלה דווקא המערער 1, השני בזמן, אחראי להיווצרותן של העסקאות הנוגדות כביכול, וניתן לומר כי הוא זה שיכול היה למנוע את "התאונה המשפטית" ומשכך עליו לשאת ב"עלויות" "התאונה המשפטית". כאשר השני בזמן ידע על העסקה הראשונה בזמן, שוב אין רלוונטיות לשאלה האם הראשון בזמן התרשל.

התרשלותו של הראשון בזמן רלוונטית כאשר היא יכולה הייתה למנוע את "התאונה המשפטית". סוף דבר: לא מדובר במקרה בו המערער 1 נהג בתום לב המצדיק את העדפתו על פני קק"ל.