קיבוצים נגד רשות השידור

1. המשיבים, מספר לא קטן של קיבוצים, הגישו נגד המבקשת, רשות השידור, תובענה לסעד הצהרתי.

לטענת המשיבים, בין השנים 1994-1981 היו הם זכאים להנחה בשיעור של 5% באגרת הטלביזיה. זאת, בהתבסס על תקנה 3(ד) לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א-1981, ובשל כך שאגרת הטלביזיה נגבתה מהם בגבייה מרוכזת. יצוין, כי תקנה זו בוטלה בשנת 1994.

2. בשנת 2006 הגישו 120 קיבוצים תובענה נגד המבקשת. בתובענה התבקש בית המשפט להצהיר כי לקיבוצים אלו עומדת זכות קיזוז שאינה כפופה להתיישנות כלפי המבקשת בגובה סכום ההנחה, וזאת כנגד כל חוב קיים או עתידי שהם עשויים לחוב לה. המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף של התובענה.

החלטה:

1. המבקש כי עניינו יידון בגדר תובענה לסעד הצהרתי נדרש להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי בכך שההכרעה תתקבל בדרך זו וכי תביעת סעד מהותי קונקרטי באופן ישיר אינה אפשרית או אינה יעילה.

במקרה דנא, אין המשיבים יכולים לתבוע בגדר תביעה כספית החזר בגין ההנחה שהגיעה להם לטענתם, וזאת בשל מגבלות ההתיישנות.

2. תביעה להכיר בזכות קיזוז, מקום בו לא קיימת חלופה של תביעה כספית, ראויה להידון כתביעה לסעד הצהרתי.

בהתחשב במספר הקיבוצים בהם עסקינן ובסיבוך הדיוני שעשוי להתעורר אם תידחה ההכרעה עד לאחר שייפתחו הליכי גבייה, הרי שיש הצדקה לנקוט מראש הליך של תביעה לסעד הצהרתי.

3. בכדי לתת משמעות מעשית במקרה דנא לזכות הקיזוז, יש לדעת מהו בדיוק סכום ההנחה שהמשיבים לא זכו לו.

נוכח הכלל האומר שאין ליתן סעד הצהרתי שבעקבותיו יהא צורך בהליך משפטי נוסף, על המשיבים לנקוב במסגרת תובענתם בסכום המגיע להם.

הצורך לפרט ולכַּמת את הסכום אינו משתנה עקב העובדה שאין מדובר בתביעה לחייב את המבקשת לשלם את סכום ההנחה שלא ניתן, אלא בתובענה להצהיר כי למשיבים עומדת זכות קיזוז בגובה הסכום האמור.

על המשיבים לתקן את תביעתם ולנקוב בסכום ההנחה הכולל המגיע להם לטענתם.

4. לפי תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות), "צו הצהרתי" נחשב להליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף.

האגרה המשתלמת בהליכים מסוג זה קבועה בתוספת לתקנות החדשות.

על פי רוב, סכום האגרה במקרה כזה נמוך בהרבה מזה שהיה צורך לשלם אילו היה מדובר בהליך שניתן להעריך את שוויו בכסף. על פי לשונה של תקנה 3(1) לתקנות החדשות, לכאורה בכל מקרה בו מדובר בתביעה לצו הצהרתי יש לסווג את התביעה כהליך שאינו ניתן לביטוי בכסף.

ניתן לתהות האם אין זה ראוי להבחין בין השאלה האם תובענה מסוימת ראויה להיות מוגשת כתביעה לסעד הצהרתי לבין השאלה האם, לעניין אגרה, יש לראותה כתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף.