זכויות חתימה בחשבון חברה

אם היה מוכח בפני בית המשפט כי בעת חיוב החברה לראשונה עפ"י חתימה אחת התנגד לכך המבקש, יתכן שהיה ראוי להטיל את האחריות על כתפי הבנק -

הפ 1300/05 בנימין סנדרס נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ, בפני כב’ השופט כבוב חאלד, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ניתן ב- 17 ספטמבר 2006,

עתירה למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי המבקש אינו חייב בתשלום החוב נקוב בתיק ההוצל"פ ולכן הבנק, מנוע מלממש את המשכנתאות שעשה המבקש לטובת הבנק על המקרקעין.

במסמכי התאגדות החברה נקבע כי חתימות שניים ממנהלי החברה בצירוף חותמת החברה יחייבו את החברה בכל דבר ועניין.

 עוד נקבע כי מועצת המנהלים של החברה מוסמכת להסמיך מעת לעת את אחד מחבריה לחתום בשם החברה על מסמכים שונים ובלבד שהחלטה כאמור תתקבל פה אחד ותירשם בפרוטוקול.

ביום 1.2.83 פתחה החברה חשבון בנק אצל הבנק וחתמה על פרוטוקול אשר קבע כי מורשי החתימה בחשבון החברה יהיו שניים מתוך שלושת מנהלי החברה. במשך השנים בהן נוהל החשבון העמידו המבקש ויתר מנהלי החברה בטוחות להבטחת חובות החברה בחשבון, בין השאר התחייב המבקש במשכנתא לטובת הבנק על המקרקעין, אשר את מימושה הוא מבקש למנוע כעת.

עיקר המחלוקת עוסקת בשאלה, האם המבקש חייב בגין התחייבויות שנעשו תוך חריגה מההסכם הפורמלי שבין הצדדים, כאשר הצדדים נהגו כך במשך שנים. טענתו העיקרית של המבקש היא כי עפ"י הפרוטוקולים שבידי הבנק זכות החתימה בחשבון היא לשניים ממנהלי החברה, ולכן החשבון לא יכול להיות מחויב אלא עפ"י שתי חתימות.

טענתו העיקרית של המבקש היא כי הבנק אפשר ביצוע פעולות בניגוד למסמכים הפורמלים אשר קבעו כי את החברה תחייבנה חתימות שניים ממנהליה, בצירוף חותמת החברה. קביעה זו, לטענת המבקש, שיקפה את רצון החברה ומנהליה אשר הקפידו באופן דווקני להתיר ביצוען של פעולות בשמה של החברה רק עפ"י שתי חתימות. אשר להערה, "כ"א לחוד" בטופס החח"ד, טען המבקש כי הערה זו היא זיוף חסר תוקף, אשר עומד בסתירה מוחלטת לפרוטוקול שנערך ע"י החברה. הערה זו לא הופיעה על גבי הטופס בעת שנחתם ע"י מנהלי החברה.

הבנק העלה טענת התיישנות כנגד הגשת התובענה מכוחה ביקש לדחות את התביעה. היות ומתחילת שנות ה- 90 נפגש המבקש עם נציגי הבנק לצורך הסדרת חובות החברה ומכך ניתן ללמוד כי ידע היטב מה מצב החובות של החברה ומה מצב הבטוחות.

על המבחן להתגבשות מועד עילת התביעה דובר רבות בפסיקה וכך נאמר: "המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש". (ע"א 244/81 פתאל נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י לח(684 ,673 (3)".

ובע"א 3319/94 פפר נ’ הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד"י נא(2) .594 ,581 נאמר: "המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי.

אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל".

המבקש התבסס בתובענה על מסמכים שנחתמו בשנת 1983 המקנים זכות חתימה בחשבון לשני מנהלים בנוסף לחותמת החברה.

עם זאת, אין לומר כי בשנת 1983 נוצרה עילת התביעה שכן, במועד זה טרם התגבשה זכות המבקש לפנות לביהמ"ש ולזכות בסעד.

עילת התביעה קמה למבקש בעת שסטה הבנק מהוראות החברה כפי שמצאו ביטויים בפרוטוקול ובמסמכי התאגדות החברה משנת 1983.

 המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינה 7 שנים, עילת התביעה נוצרה בשנת 1995 עת חרג הבנק מהוראות ההסכם וחייב את חשבון החברה בגין שתי פעולות שבוצעו עפ"י חתימה אחת על כן יש לומר כי עילת התביעה התיישנה.

אלא שלטענת המבקש, בהתאם לסעיף 8 לחוק, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נודעו למבקש העובדות הנכונות, כאשר לטענתו חיוב החשבון שלא כדין נודע לו במהלך השנים 2000-2001.

סעיף 8 לחוק הוא מקרה מיוחד המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות וזוהי לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן , תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

כדי להיכנס בשערי סעיף 8 לחוק על התובע להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים: נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה. מסיבות שלא תלויות בו. ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

וכפי שנאמר ב-ע"א 3602/97 - נציבות מס הכנסה ומס רכוש - נ’ דניאל שחר . פ"ד נו(2), 297 ,עמ’ 318-319: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת בה "נעלמו" מן התובע "עובדות המהוות עילת התובענה". עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות". המבקש לא סיפק הסבר ולא הציג כל פירוט עובדתי בכתב התביעה המבהיר כיצד זה נמנע ממנו לכאורה, לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה וכל זאת בהיותו בעל מניות בחברה, מנהל בחברה ובעל זכויות חתימה בחשבון, אשר אישר וחתם לא אחת על מסמכים המפרטים את חובות החברה.

יוצא מכל האמור לעיל כי עילת התביעה התגבשה בשנת 1995, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התמלאו התנאים עפ"י סעיף 8 לחוק להארכת תקופת ההתיישנות.

אף כי די בדברים אלו כדי לדחות את התובענה, לא למותר לציין כי נסיבות העניין אינן מצדיקות הענקת סעד הצהרתי למבקש גם מן הטעם שהמבקש לא עמד בחובת גילוי מלוא העובדות לבית המשפט.

מקורו של פסק דין הצהרתי הוא בדיני היושר. "הלכה היא שלא בכל מקרה ובכל עניין יתן בית המשפט סעד הצהרתי, ומתן הסעד מסור לשיקול דעתו. הוא לא יעשה כן ולא יצהיר כבקשת תובע, אשר אינו בא בידיים נקיות לבית המשפט". ע"א 19/81 ביבי נ’ ד"ר הוברט, פ"ד ל"ז(2) עמ’ 497.

המבקש גילה טפח וכיסה טפחיים, לא פרס את מלוא העובדות והפרטים הידועים לו אשר היה בהם כדי לסייע בידי בית המשפט להכריע בתובענה באופן יעיל וצודק ולמעשה בחר להציג תמונה חלקית בלבד, הכוללת את אותן עובדות המתיישבות עם טענותיו, תוך שהשמיט פרטים מהותיים אשר בסופו של דבר הודה בקיומם במהלך עדותו, לאור ראיות הבנק.


המבקש לא נהג באופן הוגן וישר ובחר להציג בפני בית המשפט תמונה חלקית בלבד על מנת לזכות בסעד ההצהרתי המבוקש, גם מטעם זה בלבד יש לדחות את התובענה.

גם לגופו של עניין לא עלה בידיו של המבקש להוכיח את זכותו לקבלת הסעד המבוקש. טענת המבקש כנגד חיובי החברה על סמך חתימה אחת בניגוד למסמכי החברה הועלתה לראשונה במסגרת התובענה, לאחר שכלו כל הקיצים והבנק ביקש לממש את המשכנתא. התנהלות המבקש במהלך השנים מלמדת כי ידע והסכים לחיוב החברה עפ"י חתימה אחת כל עוד הדבר פעל לטובתו ואפשר את ניהולה השוטף של החברה, אך משנדרש לפרוע את חובות החברה ולעמוד בהתחייבויותיו במסגרת המשכנתא שיצר לטובת הבנק ביקש להתנער מחובות החברה כלפי הבנק ולהטיל את מלוא האחריות להיווצרות החובות על הבנק.

בהקשר זה ראוי להדגיש כי אף שמקובלת עלי טענת הבנק לפיה מדובר בטעות בתום לב של פקידת הבנק שרשמה את הכיתוב בטופס החח"ד "כ"א לחוד", כיתוב אשר הסתמכו עליו יתר פקידי הבנק ובעקבותיו אפשרו חיוב החברה ע"ס חתימה אחת, הרי שאם היה מוכח בפני בית המשפט כי בעת חיוב החברה לראשונה עפ"י חתימה אחת התנגד לכך המבקש, יתכן שהיה ראוי להטיל את האחריות על כתפי הבנק.

 אך מששתק המבקש ויתר מנהלי החברה במשך למעלה מעשרים שנה ולא העלו כל טענה במהלך כל שנות התנהלות החשבון אצל הבנק, כאשר העובדה שהמבקש טען כי מחד לאחר פטירת אלקנה לא חתם על אף פעולה בחשבון ומאידך ברור כי לאחר הפטירה נותרו שני מנהלים בחברה, שהרי המבקש חייב היה לדעת כי חיוב החברה מתבצע על סמך חתימה אחת, העובדה שהמבקש נפגש עם הבנק פגישות חוזרות ונשנות במטרה להסדיר את חובות החברה בחשבון מבלי שהעלה כל טענה בנוגע לאופן ביצוע החיובים או גובה סכום החובה, ואף בשנת 2002 במסגרת ניהול מו"מ עם הבנק לכיסוי החובות בחשבון ביקש למכור אחת מתתי החלקות של הנכס נשוא המשכנתא ולהעביר למשיב את התמורה כנגד שחרור השעבוד הרובץ על הנכס.