גילוי אופן שינוי מרכיבי הריבית - אימתי?

גילוי אופן שינוי מרכיבי הריבית - אימתי?; עדכון מסגרת אשראי - האם חובה זו מוטלת על הבנק בזמן אינפלציה מהירה?

ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון, תקדין עליון 98(3) 234

עובדות המקרה

סכסוך בין בנק לבין החברה המערערת, בעלי מניותיה והערבים לה. החברה ניהלה בסניף הבנק חשבון חוזר דביטורי.

 הערבים חתמו על כתבי ערבות מתחדשת לזכות הבנק אשר על פיהם התחייבו לשלם לבנק ולשפותו בגין חובות החברה לבנק.

באמצע שנות השמונים נכנסה החברה לקשיים כספיים, עד אשר לא היה בידיה לעמוד בקצב התשלומים לפרעון ההלוואה שנטלה מן הבנק.

בית-המשפט העליון דן בטענות הצדדים אחת לאחת, ולהלן נביא חלק מן ההלכות שנפסקו.

נקבע

החברה טענה כי הבנק התחייב לתת לה מעמד של "לקוח מועדף". בית-המשפט העליון אומר, "…החברה טענה כי הבנק העלה את שיעור הריבית מבלי למלא את חובתו לפי סעיף 4(ב) לחוזה הדביטורי, שחייב אותו להודיע לה חמישה-עשר יום מראש את דבר ההעלאה הצפויה.

כן נמנע הבנק מלהודיע מראש כאשר החליט לעבור מחישוב ריבית רבעוני לחישוב ריבית חודשי. משום כך, טענה החברה, יש להתעלם מהעלאת שיעור הריבית ומתוצאת שינוי אופן חישובה. כתוצאה מכך יש לתקן את החיובים בחשבון תוך התבססות על שיעורי הריבית הקודמים.

בעניין זה פסק בית-המשפט קמא לטובת החברה וקבע כי הבנק אכן הפר את חובתו לפי סעיף 4(ב) לחוזה הדביטורי. ההנמקה לגבי צדקת החברה בעניין המעבר מחישוב ריבית רבעוני לחודשי מורכבת יותר בשל העובדה כי לפי לשונו של סעיף 4 לחוזה הדביטורי לא נדרשה במפורש הודעה מראש. למרות זאת, בית-המשפט קמא, בהתבססו על הלכת "אפרופים", פנה לבחינת התכלית האובייקטיבית של סעיף 4.

 לשם כך בחן בית-המשפט קמא את המטרות והאינטרסים שהחוזה נועד להגשים וכן את הנסיבות החיצוניות הקשורות בו.

לאור בחינה זו מצא בית-המשפט קמא כי חובת ההודעה חלה לא רק על שינויים בשיעור הריבית, אלא גם על שינוי אופן חישוב הריבית.

עוד קבע בית-המשפט קמא, שהחברה איננה מנועה מלהעלות טענה זו מן הטעם שלא הסתייגה בזמן מפעולות הבנק, הן בגלל שלא הוכח שנשלחו לחברה הודעות בנושא שיעורי הריבית באופן מסודר, והן בגלל שאף אם נשלחו הודעות כאלה הרי שלא עלה מהן בבהירות מספקת מהם בדיוק שערי הריבית שגובה הבנק."

אשר לטענת אי-עדכון מסגרת האשראי קובע בית-המשפט העליון, כי "…הטענה … כי הבנק לא עדכן, בזמן אינפלציה מהירה את מסגרות האשראי שנתנו לחברה כפי שהיה עליו לעשות".

כלומר, על הבנק היה להגדיל את היקף האשראי המאושר בהתאם לשחיקת המטבע המקומי.

מחדל זה גרם להגדלת שיעור הריבית על יתרת החוב שנצברה בחשבון החברה עקב החריגה מן האשראי.

בנקודה זו קיבל בית-המשפט קמא את עמדת הבנק וקבע כי הבנק לא התחייב להגדיל מיוזמתו, מעת לעת, את מסגרת האשראי שהוא מעמיד לזכות החברה. בית-המשפט קמא גם פסק, תוך שהוא מסתמך על פסיקה קודמת (ע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"ז(2) 673), כי הבנק איננו אפוטרופוס של לקוחותיו ואין מוטלת עליו החובה לעדכן מיוזמתו את מסגרת האשראי למשיכת יתר שהוא מקצה ללקוחותיו.

 זאת ועוד אחרת, חוסר המעש של החברה בהקשר זה עולה לה לחובתה. החברה נהגה במדיניות של שב ואל תעשה, ולא טרחה לבקש את הגדלת מסגרת האשראי המוענק לה אף בימים של אינפלציה דוהרת. גם עובדה זו מחלישה את כוח הטיעון של החברה בעניין זה.

טענה נוספת של החברה כוונה כנגד החתמת מנהלי החברה על-ידי הבנק על טופסי ההלוואה "בלנקו".

הטענה היא, כי פקידי הבנק ניצלו את האמון של מנהלי החברה והשתמשו בטפסים אלה ללא ידיעת החברה ובניגוד ברור לאינטרסים שלה. טענה זו נתקבלה על דעת בית-משפט קמא. הוא קבע, כי במעשיו הבנק לא העמיד את טובת הלקוח לנגד עיניו, שעה שמילא את טפסי ההלוואה. בית-המשפט קיבל את טענת החברה שהיתה נוהגת בצורה כלכלית סבירה, וקבע את אחריותו המלאה של הבנק להפסדיה של החברה כתוצאה ממתן הלוואות אלה.

סיכומו של דבר, בית-המשפט העליון אימץ את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית-משפט קמא ודחה את הערעורים.