א (שלום-ת"א) 70161/94 בנק לפיתוח תעשיה בישראל בע"מ נ' טאץ מי יבוא ויצוא בע"מ ואח' (טרם פורסם)

 

עובדות

 

הבנק נתן לחברה (נתבעת מס' 1) הלוואה. נתבעים 2-4 ערבו לפרעונה. משהחלה החברה לפגר בפרעון חובה, העמיד הבנק את יתרת ההלוואה לפרעון מיידי ותבע את הנתבעים הנ"ל.

 

לנתבעים נתנה רשות להגן בטענה אחת אשר לפיה הבנק הטעה אותם לחשוב שמדובר בערבות פורמלית.

 

נתבעים 3, 4 היו בעלי מניות ומנהלים בחברה. הם ביקשו להקים מפעל גדול ונזקקו להשקעה גדולה.

 

הם פנו למרכז ההשקעות והאחרון הפנה אותם לקבלת הלוואה מהבנק. ההלוואה היתה במסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים (יצויין, בכתב התביעה ונסחיה לא אוזכר הדבר).

 

ההלוואה ניתנה לאחר בדיקת פעילות החברה, נכסיה ותוכניותיה העסקיות והכלכליות. הבנק דרש גם ערבים לפרעונה של ההלוואה, כאמור, והציג דרישה זו כחלק מהנהלים הפנימיים. מנהל החברה הבין שמדובר בעניין פורמלי, סר לאשתו (נתבעת מס' 2) וביקש חתימתה.

 

 עת הוחתמה בפני נציג הבנק, האחרון לא הסביר לה מאומה, ואך אמר לה לחתום. לטענתה, מעולם לא ידעה כי היא חותמת כערבה לחובות החברה, ולוּ ידעה לא היתה מסכימה לכך.

 

נקבע

 

אשר לטענת ההטעיה, בית-המשפט קובע, כי על-פי הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), אין הכרח כי יתקיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם.

 

ההטעיה, כשלעצמה, היא המעשה האסור. העד מטעם הבנק נשאל במישרין להבהרה לגבי ערבות המדינה על-ידי בא-כוח הנתבעים, והוא השיב כי "…ההבדל בין "ערבות מדינה" לבין "אחריות מדינה", ש"ערבות מדינה" היא דומה לערבות בנקאית, שאם הלווה לא משלם, הבנק פונה למדינה, והמדינה משלמת.

 

לעומת "אחריות מדינה", שהבנק חייב לדאוג לבטחונות, הוא מתבסס על הבטחונות ואם הלווה לא משלם - על הבנק לנקוט בכל הפעולות, על מנת לנסות לגבות את החוב מהלקוח, או באמצעות הביטחונות.

 

אם כל זה נעשה, ועדיין נשארת יתרת חוב, הבנק פונה למדינה, במסגרת ה"אחריות של המדינה", בגובה של ה-25%, שלא ניתנה להלוואה ספציפית, אלא למכלול הקרן."

 

מסמך של הקרן לעידוד עסקים קטנים הוקרא לפרוטוקול בית-המשפט, וכך נאמר בו: "במסגרת הקרן הממשלה ערבה להלוואות הבנקים לעסקים קטנים, כך שאלה לא יימנעו מלתת הלוואות לעסקים משום שאין בידיהם בטחונות משפטיים… המדינה ערבה לבנקים עד ל- 80% מסכום כל ההלוואה, ועל 30% מסך תיק ההלוואות…".

 

 

בית-המשפט האמין למנהל החברה, שמן הדברים שאמר לו פקיד הבנק השתמע כי הערבויות הן פורמליות. אמירה זו מהווה הצגת דברים מטעה, והיא בבחינת "חצי אמת". על-כך נאמר ב-ע"א 248/77 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבורג בע"מ ואח', פ"ד ל"ב(1) 253: "…הקבוצה הראשונה (חצי אמת) עוסקת במצג שווא ממש, מדובר בהצגת דברים חלקית, שבעקבותיה מתקבלת תמונה מסולפת, העובדות הנמסרות הינן נכונות כשלעצמן, אך עקב הסתרתן של עבדות אחרות השייכות לעניין, נוצר רושם מטעה".

 

 

תנאי ההלוואה, ומעמדה של המדינה וערבויותיה - לאמור כי המדינה ערבה לבנקים עד ל-80% מסכום כל ההלוואה, ועד 30% מסך תיק ההלוואות, על מנת שהבנקים לא ימנעו מלתת הלוואות לעסקים משום שאין בידיהם בטחונות, ובמקום הדרישה לבטחונות נדרשת הכנת תוכנית עסקית מפורטת שעל פיה נקבע גודלה של ההלוואה - הם התנאים שמחובתו של פקיד הבנק היה לגלות את אוזניו של הערב במלואם, ולהבהיר לו בנסיבות אלה את הצורך והמשמעות האמיתית בערבויות האישיות, מעבר לשעבודים שנתנו לבנק.

 

כתוצאה מכך שהבנק לא עשה את שמוטל עליו, קובע בית-המשפט שנתבעים 2, 3 מופטרים לחלוטין מערבותם, ואין לחייבם מכוחה של הערבות.

 

משעה שהרקע לביטול כתב הערבות הינו פגם ברצון - בטלים תנאי הסכם כתב הערבות, ובהגשת הבקשה לרשות להתגונן היה כדי להבהיר לבנק מהי עמדתם של הערבים ביחס לכתב הערבות, ודי בכך כדי להביא לביטולו, בהתנהגותן, של החוזה שביניהם.