הבנק נהג שלא כדין בביטול מסגרת אשראי באופן מיידי

ת.א 161691 בנק לאומי לישארל בע"מ נ’ אורלי תעשיות בע"מ. ניתן בבית משפט השלום בתל-אביב, בפני כבוד השופטת אבניאלי, בתאריך 21.12.05.

עסקינן בטענה, כי בנק הפר באופן חד- צדדי הסכם למתן מסגרת אשראי, שנכרת עם לקוחותיו, ובכך עשה דין לעצמו. האם מותר לבנק להקטין את מסגרת האשראי כאוות נפשו, בכל עת שיעלה הרצון מלפניו? האם על הנתבעים לשלם לבנק את יתרות החובה שנוצרו בחשבונם כתוצאה מכך?

בנק לאומי סניף רחובות, הגיש תביעה לתשלום סך של 5,925 ₪, ותביעה נוספת לתשלום סך של 84,061 ₪ נגד חברה (נתבעת 1) ונגד מנהלה (נתבע 2). הדיון בשתי התביעות אוחד והן נשמעו כמקשה אחת.

מסגרת האשראי

טענתם של הנתבעים, בקליפת אגוז, היא כי התובע הפר הסכמים למתן מסגרת אשראי, שהוסכמו בין הנתבע 2 לבין מנהל המחלקה העסקית של בנק, מר זאב גרוס. לדברי הנתבע, בסוף חודש ספטמבר 2001 סיים מר גרוס לעבוד בסניף ומחליפו, מר אבי סולם, סירב להותיר את מסגרת האשראי בסך 100,000 על כנה, צמצם אותה והורה שלא לכבד שיקים של החברה. כתוצאה מכך טוענים הנתבעים, כי החברה נקלעה לסחרור כלכלי, עסקיה כשלו ולא היה באפשרותה לעמוד בחיוביה כלפי הבנק.

התובע טוען - כי הסיכום היחיד היה, כי הנתבע לא יחרוג ממסגרת האשראי המאושרת, ויוכל למשוך שיקים רק כנגד הפקדת כספים לחשבון. משלא נעשה הדבר הוחזרו שיקים של החברה, ואין לנתבעים אלא להלין על עצמם.

ב"כ הבנק נאחזת במסמכי הבנק. לדבריה, המסמכים מוכיחים, כי טענת הנתבע בדבר העמדת אשראי כולל בחשבונות בסך של 200,000 ₪ ומעלה היא עורבא פרח.

טיעון זה מתעלם במופגן מגרסת הנתבע, לפיה הושג סיכום בע"פ בינו לבין מר גרוס, שהיה ער לקשייה של החברה, אשר ציפתה כי מוצריה ישווקו בחו"ל ויניבו לה הצלחה כלכלית.

לדבריו, היה בקשר יומיומי עם מר גרוס והגיע עמו להסכמה, כי הבנק יעמיד לזכות החשבון הפרטי וחשבון החברה גם יחד אשראי בסדר גודל של 200,000 ₪, למימון הפעילות העסקית. לימים הופסקו אספקת המים ואישורי העסקת עובדים שניתנו לחברה, והיא נקלעה לקשיים. הנתבע העיד, כי מר גרוס עודכן בפרטים הללו וסוכם עימו, כי מסגרת האשראי תקטן ל- 100,000 ₪ בלבד. סיכום זה, כך לדברי הנתבע, הובא גם לידיעתו של מר סולם, לקראת חילופי התפקידים בינו לבין מר גרוס, בחודש ספטמבר 2001.

הנתבע מציין, כי המחלוקת בין הצדדים התגלעה בחודש אוקטובר 2001, כאשר מר סולם הודיע, כי הבנק שינה את מדיניותו והחליט לצמצם את מסגרת האשראי ולא לכבד עוד שיקים של החברה. הנתבע הזדרז לשגר מכתב למנהל הסניף, אשר לא נענה.

יתירה מכך, מר סולם אישר, כי דרש מהנתבע שיחסל את ההלוואה והחוב, והנתבע השיב כי אינו יכול לעשות כן "במכה אחת". יש בדברים הללו משום חיזוק לטענתו של הנתבע, כי חלה תפנית חדה במדיניות הבנק, עם כניסתו של מר סולם לתפקיד – תפנית שהובילה לדרישה כי החוב יסולק לאלתר, ולמעשה להתמוטטות החברה.

אמנם, מר סולם העיד, כי היתה נכונות מצידו לסילוק החוב "באופן הדרגתי", ופקידי הבנק אפילו "רדפו" אחרי הנתבע במשך שבועיים ימים, אך אין ספק, כי מסגרת האשראי הוקטנה בחודש אוקטובר מ- 70,000 ₪ ל- 40,000, שיקים של החברה לא כובדו מחודש אוקטובר 2001 ואילך ומכאן הדרך עד לקריסתה היתה קצרה ביותר.

הקטנת מסגרת האשראי – אשם תורם

אין חולק, כי החברה היתה שרויה בקשיים כלכליים. אין חולק אף, כי הבנק היה רשאי להקטין את מסגרת האשראי. השאלה היחידה היא כיצד היה על הבנק לפעול בנסיבות הענין.

בסיכומי התשובה מדגישה ב"כ התובע עצמה, כי ביום בו סורב השיק (24.10.04) הודע לנתבע טלפונית על הקטנת מסגרת האשראי ל- 40,000 ₪ .התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות סבירה של בנק.

המקור לזכותו של הבנק, להקטין או להפסיק את מסגרת האשראי, מצוי בטופס תנאי ניהול חשבון דביטורי, שעליו חתמו הנתבעים .

בסעיף 3 של הטופס, תחת הכותרת "סילוק האשראי" נאמר מפורשות, כי: "הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את מסגרת האשראי, הבנק יהיה רשאי להפחית או לבטל את מסגרת האשראי בהודעה של עשרה ימים מראש (או תקופה קצרה יותר שיקבע הבנק בכפיפות להוראות כל דין) או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוחות..."

גם אם שמר הנתבע לעצמו את הזכות להקטין את מסגרת האשראי, אין פירושו של דבר, כי הטופס מקנה לו זכות להקטינה כאוות נפשו, בכל עת שיעלה הרצון מלפניו.

כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב 1992- הורו בס’ 18(ג), כפי שהיה בתוקף במועדים הרלבנטיים לתביעה, כי מוטלת חובה על הבנק "להודיע ללקוח עשרה ימים לפני מתן הוראת ביטול או שינוי מסגרת האשראי בחשבונו". עם זאת, "הבנק רשאי להקטין או לבטל את מסגרת האשראי, במקרים בהם הוא עלול להסתכן באי אפשרות לגבות את החוב שנוצר ממסגרת האשראי, עקב שנוי לרעה ביכולת פירעון הלקוח".

נוסחו של הטופס תואם את האמור בסעיף במדויק.

ס’ 18(ג) בוטל בשנת תשס"ג. הרציונל לביטולו נעוץ ברצון מחוקק המשנה לחייב בנקים, העומדים לבטל או להקטין את מסגרת האשראי, ליתן ללקוח הודעה על כך זמן סביר מראש, ולא להסתפק בהודעה של 10 ימים בלבד. רציונל זה בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו בשם היועץ המשפטי לממשלה בע"ש 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נגד בנק לאומי, דינים מחוזי לד(4), 744: "על טענת הבנק הסומך את הוראת הסעיף, בין היתר, על סעיף 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב–1992, משיב היועץ המשפטי, שהוראה זו שבכללי הבנקאות נועדה, כשמם של הכללים, לקבוע כללים לגילוי נאות על-פי האמור בסעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981. מטרת הכללים, סבור היועמ"ש, אינה להעניק לבנק זכות מהותית לבטל חוזה, כאשר אין לו זכות לעשות כן על- פי החוזה או הדין, אלא רק לקבוע, שגם כאשר יש לבנק זכות לבטל את החוזה, עליו להודיע על כך ללקוח 10 ימים מראש... התקופה של 10 ימים הקבועה בכלל 18(ג) הנזכר, סבורים היועץ המשפטי והמפקח על הבנקים, הנה, למעט במקרים חריגים, תקופה קצרה ביותר ואין בה כדי להעניק ללקוח שהות מספקת להתארגנות חלופית לשם גיוס כספים" .

סעיף 18(ג) בוטל, כאמור, ובמקומו לא הוסף סעיף אחר, ולא נקבע מועד ספציפי למתן הודעה על ביטול או הקטנת מסגרת אשראי. נותרנו, איפוא, עם ההוראה הכללית, המצויה בס’ 5 לכללים, אשר מטילה על תאגיד בנקאי המתכוון לשנות או לבטל את ההסכם שנחתם עם הלקוח, להודיע על הביטול או השינוי תוך זמן סביר.

הדברים האמורים לעיל בפסק דין, אינם חלים על התביעה שבפני, מאחר שבתקופה הרלבנטית היה עדיין סעיף 18(ג) בתוקף, ותקופת ההודעה הנדרשת היתה עשרה ימים מראש.

במקרה דנן, בוטלה המסגרת ללא התראה כלל. הבנק לא טרח לשלוח הודעה בכתב לנתבעים, אלא בחר הודיע לנתבע טלפונית על ביטול המסגרת, כמצוין בסיכומי התשובה של בא-כוחו. בסיכומי ב"כ התובע נאמר רק באופן לאקוני, כי הפחתת מסגרת האשראי נעשתה בשל סיכון ממשי ביכולת הגבייה של הבנק. מדובר באמירה סתמית שאין תוכן ממשי בה, שכן איש מפקידי הבנק לא טען, כי נדרש לבטל את המסגרת באופן מיידי, כדי להציל את הבנק מפני פגיעה ביכולת הגבייה או מפני נזק עלום אחר.

בנסיבות אלה, אין ספק כי התנהגותו של הבנק מהווה הפרה בוטה של ההסכם עם הנתבעים (תנאי ניהול חשבון דביטורי, ושל סעיף 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב 1992.בנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו. במהלך סיכומיה הארוכים של ב"כ הבנק לא נמצא כל הסבר להתנהגותו של הבנק. הקטנת המסגרת היתה מעשה של כוחנות מצד הבנק, שנטל חירות לעצמו להקטינה, ללא התראה מראש וללא הצדקה מספקת. התנהגות זו מהווה "אשם תורם" מצד הבנק, שהיוותה גורם לא מבוטל להתדרדרותה של החברה.