האיסור על התניית שירות בשירות לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) - הרחבה

סעיף 7 לחוק הבנקאות מתייחס כאמור להתניית שירות בשירות. סעיף זה נועד למנוע את ניצול כוחו העדיף של הבנק על הלקוח, כאשר בבסיסו ניצבת חובת אמון שחב הבנק ללקוחו כתוצאה מתלותו של הלקוח הנזקק לאשראי בתאגיד הבנקאי העוסק במתן אשראי[1].

לפיכך, לדעת ד"ר וינרוט[2], אין להגביל את האיסור על התניית שירות בשירות רק למקרים בהם ההתניה ייקרה את האשראי אל מעבר למותר או למקרים בהם הלקוח אינו מתוחכם, שכן התלות בבנק קיימת אף אצל לקוחות עסקיים, ואף במידה רבה יותר.

המקרה הטיפוסי של התניית שירות בשירות מדבר על אדם המבקש שירות אשראי מן הבנק, הבנק מתנה את קבלת השירות (האשראי), בפתיחת תוכנית חיסכון והפקדת כספים. תוכנית החיסכון תשמש בטוחה לאשראי שניתן ללקוח. הדרישה של הבנק לפתוח תוכנית חיסכון היא התניית שירות בשירות. ברם, לא די שמדובר בהתניית שירות בשירות, צריך שלא יהיה קשר עסקי סביר בין השירות שמבקש הלקוח, לבין מה שהבנק מבקש כתנאי למתן אותו שירות.

לדוגמא: אם הלקוח מבקש הלוואה של ½ מליון ש"ח, ומכיוון שאין ללקוח בטחונות, הבנק מלווה ללקוח עוד ½ מליון ש"ח, ושם אותם בתוכנית חיסכון. תוכנית החיסכון מהווה בטוחה להלוואה. הבעיה: ה- ½ מליון הראשון שאותם רצה הלקוח, יישאו 5% ריבית, למשל.

ובמצב החדש הוא מקבל מליון, ומשלם ריבית בשיעור 5%. על ½ המיליון שהופקד בתוכנית חיסכון הוא יקבל ריבית של 3% בלבד. מכאן, הלקוח משלם ריבית של 7% (5% בגין ההלוואה + 2% ההפרש מול תוכנית החיסכון). המהלך הנוסף הזה של הבנק, כשלעצמו, משולל הגיון עסקי, מבחינת הלקוח. התנאי של חוסר הסבירות, במקרה זה, ברור מאוד. ברם, לא תמיד עניין זה כל כך ברור.

כאמור, אין צורך, לצורך סעיף 7 לחוק הבנקאות, כי הלחץ המופעל על-ידי הבנק יעלה כדי כפיה במובן סעיף 17 לחוק החוזים. מאחר ו"תאגיד בנקאי הוא הגורם היחיד המוסמך להעניק שירותים בנקאיים וביניהם אשראי" ובשל "יחסי-תלות בין הבנק לבין לקוחותיו", "סביר להניח, כי לחץ סמוי מצד הבנק, או אף יצירת אוירה מסויימת, עלולים להשפיע על הלקוח המצוי במצוקה, ולגרום לו לפעול על-פי ’המלצות’ הבנק"[3].

בפרשת איטר[4] ניתח בית-המשפט העליון את מטרות האיסור על התניית שירות בשירות. בפרשה זו המערערת, חברת איטר ישראל בע"מ, ניהלה חשבון בנק אצל הבנק, המשיב. המערערת הגישה תביעה כנגד הבנק לפיצוי כספי, בין היתר, בשל כפיית הבנק על המערערת לפתוח תוכניות חיסכון, תוך התניית העמדת אשראי או המשך הזרמתו של אשראי על-ידי הבנק למערערת בקיומן של תוכניות אלו. יצוין כי דובר בתוכניות חיסכון שמומנו מחשבונו האישי של איטר.

בית-המשפט העליון ניתח את מטרות האיסור על התניית שירות בשירות, וקבע כי אחד ההיבטים לאיסור על התניה, כאמור, נועד למנוע עקיפת החובה המוטלת על הבנק לתת שירותים שיוחדו רק לו. מטרה נוספת ביסוד איסור התניית השירות, היא כדי למנוע ניצול עמדת הכוח של הבנק כדי לכפות על לקוח המצוי בעמדת מיקוח חלשה לקבל שירות בנקאי שהוא אינו מעוניין בו, כתנאי לקבלת שירות בנקאי שהוא זקוק לו.

עיקרה של תכלית זו היא במיתון הפער ביחסי בנק ולקוח, מניעת הטעיה ועושק כלפי הלקוח, ורצון לפתח מערכת יחסים הוגנת ואמינה בתחום הבנקאות[5]. היבט נוסף לאיסור נועד כדי למנוע עקיפת שיעור ריבית מרבי לאשראים המצויים בפיקוח בדרך התניית שירותים בנקאיים, למשל על דרך פתיחת תוכנית חיסכון במימון אשראי הבנק, הנפרעת מחשבון המצוי ביתרת חובה, שעליה משולמת ריבית חריגה[6].

"הוכחת תניה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה[7]. משמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח, בין בשל מעבר הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים בעל-פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח-אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה, עשוי להיות כי גרסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש))".

לפיכך נפסק בפרשה זו כי:

"צדק בית-המשפט המחוזי בהסיקו מחומר הראיות כי לא הוכחה התניית שירות בשירות מצד הבנק. מסקנה זו נובעת בראש וראשונה מהיעדר יכולתו של מנהל המערערת מר איטר להציג תזה ראייתית אמינה לגבי מה שהתרחש עובר לפתיחת תוכניות החיסכון - תזה שכנגדה הוצגו ראיות הבנק השוללות מכל וכל קיום התניית שירות פסולה. אולם גם הנתונים האובייקטיביים אינם מאששים את גרסת ההתניה, והטענה נותרת לאקונית, כאשר הנתונים הידועים עשויים להתפרש לכאן ולכאן... אולם הנתונים מראים כי מר איטר פתח את התוכניות לצרכים פרטיים ותיעל
את כספי פדיון התוכניות לכיסם הפרטי של בני משפחתו, ולא ראה לנכון להעביר נכסים כספיים שהיו לו לכיסוי יתרות החובה בחשבון החברה".

יוצא מכל אלה כי לא הוכחה התניית שירות פסולה מצד הבנק, ובכלל זה, לא הוכח מתאם כלשהו בין פתיחת תוכניות החיסכון לבין מתן שירות או מתן הטבה כלשהם.

אשר לנטל ההוכחה - נקודת המוצא של הפסיקה היתה, כי נטל ההוכחה בעניין התניית שירות בשירות מוטל על הלקוח - התובע, הטוען לקיומה, בבחינת המוציא מחברו. עליו להביא ראיות פוזיטיביות, כי הבנק אכן נקט פעולה מסויימת, שמחמתה נוצרה התניה בין שירות ספציפי אחד למשנהו במועד מסויים. על הלקוח למסור פרטים בדבר נסיבות ההתנאה, מועדה, השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה והגורם הספציפי בבנק האחראי להתנאה[8]. עם זאת, בנושא זה חלה "קפיצת מדרגה", והתקבלה גישה הגורסת, כי מאחר ויסוד האיסור בחובת האמון של הבנק,

נטל ההוכחה יעבור אל הבנק כאשר מדובר במצב בו נוטל הלקוח שירות ללא הגיון כלכלי במקביל לנתינת שירות חיוני ללקוח, והשירות האמור מניב רווח לבנק או לפקידיו[9].

כאשר מדובר בבקשת רשות להתגונן, נבחנת קיומה של הגנה לכאורית בלבד, ועל כן די בעדות מפורטת של הלקוח אודות נסיבות ההתניה, מועדה, השירותים שהותנו, הגורם אשר ביצע את ההתניה ופרטים בסיסיים נוספים, בתוספת הנסיבות האובייקטיביות הנלוות לעדות זו[10].

בפרשת סריגי ציביאק[11] בחן בית-המשפט העליון את התנאים לקיומה של התניית שירות בשירות.

באותה פרשה הגישה החברה תביעה בבית-המשפט המחוזי כנגד מספר בנקים, בין היתר בגין נזקים והפסדים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל פתיחתן של תוכניות חיסכון רבות (למעלה מ- 50) על-פי דרישת הבנקים, כתנאי למתן אשראי, ובניגוד לאיסור על התניית שירות בשירות המעוגן בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981.

בבית-המשפט המחוזי בחנה השופטת פלפל באופן פרטני את כל אחת מתוכניות החיסכון של החברה. לגבי בנק דיסקונט קבעה, כי יש לדחות את טענת ההתניה של שירות בשירות לגבי 11 מתוך 12 תוכניות החיסכון אותן ניהלה החברה בבנק זה.

ביחס לבנק הפועלים קבעה השופטת, כי רק לגבי תוכנית אחת (מתוך 16) הוכחה עילת התניית שירות בשירות. באשר לבנק לאומי, דחתה השופטת את טענות החברה לגבי כל 24 תוכניות החיסכון. חלק מטענות החברה בעילת ההתניה של שירות בשירות נדחו עקב התיישנות, וחלק אחר עקב כך שלא הוכחה עילת ההתניה כדבעי.

במקרים בהם הוכח קיומו של קשר עסקי סביר בין השירותים הניתנים, או במקרים בהם פדיון תוכניות החיסכון הועבר לחשבונותיהם הפרטיים של בעלי החברה ולא לחשבון החברה, או במקרים בהם הוכחו מקורות עצמאיים למימון פתיחתן של אותן תוכניות חיסכון - קבעה השופטת המלומדת כי אין לקבל את טענות ההתניה. החברה הגישה ערעור לבית-המשפט העליון.

בבית-המשפט העליון נבחנו שוב התנאים לקיום העילה של התניית שירות בשירות.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] וינרוט א’, אדלשטיין ב’ "התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי" (הוצאת שואב, 2000), 47.

[2] שם, בעמ’ 52.

[3] ת"א (ת"א) 1129/90 גרטנר נ’ בנק הפועלים, דינים מחוזי כ"ו(7) 5.

[4] ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721.

[5] הצעת חוק הבנקאות, קריאה שנייה ושלישית, דברי הכנסת, כרך 91, עמ’ 2398.

[6] וינרוט, אדלשטיין, התניית שירות בשירות, עמ’ 12.

[7] ע"א 5307/91 חב’ משב"ט נ’ הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מט(5) 53.

[8] שם.

[9] וינרוט א’, אדלשטיין ב’ "התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי" (הוצאת שואב, 2000), 76.

[10] שם, בעמ’ 170.

[11] ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336.