מאת: עו"ד גלעד נרקיס


עקרונות יסוד


כב’ השופט לוין אומר בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית[1], כי הגבלת זכות הנתבע להתגונן מפני תובענה שהוגשה נגדו במתן רשות פוגעת בזכות הקניין שלו והשאלה היא האם ההסדר האמור "נועד לתכלית הראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרעיון העומד בבסיסו של סדר הדין המקוצר הוא כי ניסיון החיים מלמד שברוב המקרים בהם חל ההסדר, ידו של התובע היא על העליונה ולפיכך שומה על הנתבע להראות שעניינו יוצא מן הכלל. הרעיון האמור עשוי להצדיק את קיומו של ההסדר ובלבד שבנסיבות הקונקרטיות של המקרה לא תעמוד לפני הנתבע משוכה גבוהה מדי.

ואכן, ההלכה הקיימת מאשרת גישה זו. על-פי ההלכה, תינתן לנתבע רשות להתגונן בקלות רבה, כל אימת שיש בתצהירו של המבקש כדי להצביע על הגנה, לכאורה ולו בדוחק, מפני התביעה. משמועלות טענות הגנה הראויות להישמע בבקשת רשות להתגונן יש לאפשר למבקש את יומו בבית-המשפט. בקשת רשות להתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע בית-המשפט כי אין לנתבע הגנה של ממש[2]. הנה כי כן, עולה מהאמור כי בתי-המשפט בבואם לדון בבקשה למתן רשות להתגונן אינם מקילים ראש בזכותו הבסיסית של האדם להתגונן.

עמדתם של בתי-המשפט בעניין זה מתוארת היטב בדברים המצוטטים להלן: "אם עולה בידי הנתבע לפתוח לו להגנתו פתח כחודה של מחט, כי אז יפתח לו בית-משפט פתח כפתחו של אולם[3]."

אין מביאים בחשבון לעניין זה שיקולי מהימנות או את מידת ההוכחה של הטענה, ואין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח הגנתו או את טיב ראיותיו. על בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון מהימנות[4].

הנתבע, איפוא, איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. הוא אינו חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. הוא גם אינו חייב לסמוך טענותיו על מסמכים[5]. השופט מצידו לא יבחן את משקל הראיות או אמינות הטיעונים העובדתיים (למעט מקרה בו ברור בעליל כי גרסת ההגנה הינה שקרית) ולא יכריע בין גרסאות נוגדות. בית-המשפט לא יבחן סיכויי הוכחה או שיקולי סבירות. טענת הגנה בתצהיר שלא נתמוטטה בחקירה נגדית – בית-המשפט יניח, בשלב זה, כי אמת היא. הרשות תוענק אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.

כך למשל בפרשת טכניקה שירות 90 נ’ בנק לאומי[6] טענה החברה כי מנהל החברה הוציא שיקים בחריגה מהרשאתו וכי הבנק לא היה מוסמך לאשר זאת. בית-המשפט קבע כי יש לזכור שלצורך הליך זה די בראיות לכאורה ומבקשי הביטול אינם צריכים לשכנע את בית-המשפט בצדקת טענותיהם מעל לכל ספק סביר. לפיכך, גם אם חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם החברה העלתה כי יש "חורים" בהגנתם של המבקשים, עובדה זו, כשלעצמה, אינה מובילה, בהכרח, למסקנה כי טענת ההגנה שבפי המבקשים אינה ראויה להישמע.

אם תתקבלנה טענותיהם של המבקשים על כך שהבנק פעל בניגוד להוראות החברה, בכך שכיבד שיקים שהיו חתומים בידי מי שלא היה מוסמך לחייב את החברה, הרי שטענות אלה הן טענות היורדות לשורש התביעה. כך גם הטענה על כך שכרטיס האשראי סופק לאותו מנהל, שלא כדין, וללא הסכמתה של החברה. הטענות האמורות, אם תתקבלנה על-ידי בית-המשפט שישמע את התובענה לגופה, יש בהן משום הגנה כנגד התביעה.

בעניין הנרי צבי רוזן נ’ בנק המזרחי המאוחד[7] נדונה תביעתו של הבנק נגד המערער, שהיה מנהל סניף בעברו והשקיע במכשירים פיננסיים עתידיים מסוג "עתידית" ומסוג "אופציה". בית-המשפט המחוזי קבע כי הגנת המערער היא הגנת בדים, אך בחינת התוכן העומד מאחורי כינוי זה של טענות ההגנה חושפת קביעה מסוג אחר של בית-המשפט, לפיה מנוע המערער, בשל המצגים שהציג כלפי המשיב ובשל כישוריו ותחומי מומחיותו, לטעון כלפי המשיב כל טענה הנוגעת למסחר שניהל. בית-המשפט נימק את מתן החלטתו זו בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן בכך שטענת המניעות עולה מתצהירו של המערער עצמו.

נפסק כי בית-המשפט המחוזי שגה. דחיית הסבריו של המערער בכל הנוגע לנסיבות שאילצוהו להמשיך את פעילותו המסחרית עם המשיב, כמו גם את טענותיו בעניין המצגים שהציג המשיב כלפיו לפני שנטל חלק במסחר זה ולאחר מכן, מהווה למעשה הכרעה בפלוגתאות עובדתיות, הכרעה שלא היה לה מקום בשלב זה של הדיון.

ההלכה לעניין מתן רשות להתגונן סוכמה על-ידי ד"ר י’ זוסמן כך[8]:

"בטרם תבוא התובענה לדיון, יושב בית-המשפט על המדוכה, בשלב ביניים, ובודק את טענות ההגנה של הנתבע. מאחר שטענותיו אומתו בתצהיר, נמנעה במידה רבה מהנתבע האפשרות להעלות טענת הגנה כוזבת; לשם כך יהא נאלץ להצהיר לשווא. בשלב זה עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית-המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא ’כן’ – נותנים לנתבע רשות להתגונן... אך אם נוכח בית-המשפט או הרשם לדעת, שתצהיר הנתבע אינו מגלה הגנה, אפילו לא לכאורה – אינו נותן לנתבע רשות להתגונן, והתובע נוטל פסק-דין, ללא דיון בתובענה. בדרך זו מקצרים את המשפט."
ואולם, על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. כדי לקבל רשות להתגונן על המבקש להראות כי תצהירו מגלה ראשית דבר, עובדה או עובדות אשר יכולות, בהנחה שהן נכונות, להוות בסיס כלשהו לטענה משפטית ראויה. (להוציא כמובן מקרים בהם הבקשה לרשות להתגונן כל עניינה טענה משפטית על יסוד העובדות הידועות, שאז רשאי בית-המשפט להכריע בשאלה זו על אתר)[9].

לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו, כשם שלא ייתן בית-המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא "הגנת בדים"[10]. טענות סתמיות, מעורפלות ולא מפורטות כשהן מתייחסות הן בצד העובדתי והן בצד החשבונאי – לא תהווינה עילה למתן רשות להתגונן[11].

כך למשל, בעניין נאות מרינה בת-ים בע"מ נ’ בנק הבינלאומי[12] קבעה דעת הרוב (כב’ השופט חלימה וכב’ המשנה לנשיא מ’ אלון) כי אין ליתן למערערים רשות להתגונן. כב’ השופט חלימה פסק כי קיימת הודאה ברורה, עובר להגשת התובענה נשוא הערעור, היתה המערערת חייבת למשיב לפחות מיליון דולרים, ומשמעות הדבר לענייננו, שלפחות לגבי חלק זה של הבקשה לרשות להתגונן, מוצדקת דחיית חלק זה של בקשתה של המערערת. כב’ השופט חלימה ממשיך ובודק תניה בהסכם הדביטורי בין הלקוח לבנק לפיו הלקוח מתחייב להודיע לבנק בכתב על כל השגה או התנגדות שיהיו לו – אם יהיו – בקשר לכל חשבון, וזאת תוך 15 יום מיום קבלתם, ואם השגה או התנגדות בכתב לא תתקבל על-ידי הבנק תוך המועד האמור, ייחשב הדבר כהסכמת הלקוח לתוכנו. מאחר שהמערערת שתקה כאשר קיבלה דפי החשבונות, והדבר חזר ונשנה מדי משלוח חשבונות אלה, היא מנועה עתה, להשיג על הרשום בהם.

כב’ המשנה לנשיא השופט אלון הוסיף כי טענת ההגנה העיקרית הינה כי החוב כולו נובע מסכומי ריבית מופרזים אשר חשבון המערערת חוייב בהם בניגוד למוסכם עמה, וכי הקרן בצירוף הריבית המוסכמת כבר הוחזרו לבנק במלואם. טענה זו לא פורטה. הסתמיות בה לקתה הגנת המערערים התייחסה הן להיעדר טיעון ביחס לתנאים המוסכמים בינם ובין הבנק, והן לחוסר פירוט של הביטוי החשבונאי של הטענות הנטענות.

החישוב המצורף לבקשה תמוה: מן המפורסמות, כי חשבון המצוי ביתרת זכות מזוכה בשיעור ריבית נמוך משיעור הריבית בו מחוייב החשבון בגין יתרת חובה. מטעם זה אין יסוד לחישוב הכולל זיכויים הנובעים מריביות זכות ששיעורן זהה לשיעור ריבית החובה.

כב’ השופט ג’ בך (בדעת מיעוט) גרס כי יש ליתן רשות להתגונן וקבע כי משלא הוגשו חשבונות הבנק, או העתקים מהם או מהרישומים הכלולים בהם, על-פי כללי הפרוצדורה הנאותים, ומשלא הוכח על איזה חישובי קרן וריבית מושתתת התביעה, ומשנמנע מההגנה, ללא הצדקה מספקת, להגיש תצהירים נוספים, אשר בעזרתם יכלה לנסות לתקוף את חישובי הריבית של הבנק, הרי לא ניתן לקבוע, כי חובה של החברה המערערת מוכח, במסגרת תביעה על-פי סדר דין מקוצר, באותה מידה של ודאות השוללת אפשרות סבירה של הגנה בפני התביעה, כולה או חלקה.

בעניין בן יוסף[13] טען המבקש כי חישובו של הסכום הנתבע על-ידי המשיב איננו מדוייק, מדובר בטעויות בחישוב הריביות כפי שפורט. בקשת הרשות להתגונן נדחתה, בין היתר, משום שחישוב הסכום הנתבע נעשה בכפוף להסכם שבין הצדדים. הריבית המחושבת הינה על בסיב רבעוני הנובע מאותה הסכמה שבין הצדדים. חישובה של המבקשת הינו חישוב מוטעה כיוון שהוא ערוך לפי חישוב יומי לשנה ולא חישוב רבעוני וכן חישובי הריבית של המבקשת הם עד ליום 20.11.01 בעוד שכפי שעולה מכתב התביעה, חישובי הריבית לפיו חושבו אך ורק נכון ליום 30.9.01. לפיכך נפסק כי "בעניין זה אין למבקשת כל הגנה ואף לא הגנה דחוקה או הגנה אפשרית, וגרסתה הינה מופרכת עקב חשבון מוטעה שהגישה לבית-המשפט. גרסתה הופרכה כפי שעולה מסיכומי המשיב, מהשוואה בלבד לכתבי הטענות אף ללא קיום חקירה על תצהירה".

--------------------------------------------------------------------------------

[1] ש’ לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (1999), עמ’ 38.

[2] ע"א 705/83 רשות שדות התעופה לישראל נ’ מקורות בינוי ופיתוח בע"מ, פ"ד מ’(3) 426; ע"א 507/85 פנון ואח’ נ’ שטראוס חב’ לשיווק (חש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1) 106.

[3] מ’ קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (עדכון 11), עמ’ מב-
29.

[4] א’ גורן, עמ’ 308.

[5] ע"א (חי’) 4514/98 מרטנבאום גיורא נ’ בנק אוצר החייל, תק-מח 99(3) 1973.

[6] בש"א (חי’) 2663/99 טכניקה שירות 90 נ’ בנק לאומי, תק-מח 2000(3) 31661.

[7] ע"א 5931/95 הנרי צבי רוזן נ’ בנק המזרחי המאוחד, תק-על 99(3) 69.

[8] בספרו, סדרי הדין האזרחי, מהד’ חמישית; ירושלים, 1988, 598.

[9] ע"א 469/97 יוסף בורלא נ’ טפחות בנק למשכנתאות לישראל, פ"ד מג(3) 113.

[10] ע"א 594/85 זהבי נ’ מגרית בע"מ ואח’, פ"ד מב(1) 721, 722.

[11] המ’ (חי’) 24302/97 סטארט וול בע"מ נ’ בנק לאומי לישראל, תק-מח 99(2) 1078.

[12] ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ’ בנק הבינלאומי, פ"ד מג(2) 355.

[13] בש"א (ראשל"צ) 1812/02 בן יוסף נ’ בנק דיסקונט, דינים שלום כא 647.