ביטול משכון על רכב

פסק דין

1. המשיב הגיש להוצאה לפועל בקשה למימוש משכון על רכב של המבקש.

המשיב הסתמך בבקשתו על שטר משכון, הנחזה להיות חתום על ידי המבקש (נספח ה’ לתגובת המשיב).

המבקש טוען, כי הוא לא חתם על שטר המשכון, וכי החתימה הנחזית להיות חתימתו זויפה. לפיכך, הגיש המבקש בקשה זו, למתן צו הצהרתי, לפיו "אין כל תוקף לשטר השעבוד".

המשיב טוען, כי המבקש חתם על השטר, והשטר תקף.

2. להוכחת חתימתו של המבקש על שטר המשכון, העיד המשיב שני עדים שהצהירו כי המבקש חתם על השטר בפניהם: מנהל סניף כיכר רבין של הבנק בו התנהל החשבון הנדון ובו נחתם השטר, רמי עמית, וראש צוות במחלקת עסקים של הסניף, סוזי ירון.

3. עמית סיפר על נסיבות עשיית שטר המשכון והחתימה עליו, כדלקמן (הדברים מובאים מתוך תצהירו ומתוך עדותו, עמ’ 14-7 בפרוטוקול):

בסניף הנדון נוהל חשבון בנק של חברת סיריון בע"מ (להלן – החברה).

המבקש חתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום להבטחת פרעון כל חוב החברה למשיב.

ביום 26.5.05 הועמדה בחשבון החברה הלוואה בסך של 560,000 ₪.

במועד העמדת ההלוואה פעל המשיב לרישום שעבוד על הרכב במשרד הרישוי, עוד קודם שהמבקש חתם על שטר המשכון וקודם שהמשכון נרשם ברשם המשכונות.

לדברי עמית, המבקש התחמק במשך למעלה משנתיים מחתימה על שטר המשכון.

ביום 12.9.07, ערב חג ראש השנה, נפגשו עמית והמבקש בסניף.

המבקש התבקש על ידי עמית לחתום על שטר המשכון.

עמית ביקש מירון להביא את שטר המשכון.

ירון הביאה את שטר המשכון.

המבקש חתם על שטר המשכון בפניהם של עמית וירון.

המשכון הוגש לביצוע לאחר שהחברה נדרשה לפרוע את חובותיה למשיב ולא פרעה אותם.

4. ירון סיפרה (תצהירה ועדותה, עמ’ 20-14 לפרוטוקול), כי באותו יום, 12.9.07, הגיע המבקש לסניף לאחל שנה טובה וחג שמח. עמית ביקש מהמבקש לחתום על שטר המשכון וקרא לה להביאו. היא הביאה את שטר המשכון לחדרו של עמית, והמבקש חתם על השטר בפניהם.

5. המבקש (בתצהיר הנוסף שהגיש) הודה, אמנם, כי הגיע באותו מועד, 12.9.07, לסניף, כדי לאחל שנה טובה ואף שוחח עם עמית "שיחה קלילה וקצרצרה", אך הוא לא התבקש על ידו לחתום על שטר המשכון ולא חתם עליו.

בעדותו בבית המשפט, היתה בפיו גירסה שונה (עמ’ 5):

"מנהל הסניף ביקש שאני אחתום על מספר מסמכים בערב ראש השנה, זה היה מספר דקות לפני שהסניף נסגר וזה נדמה לי היה ביום שישי, איני זוכר במדויק. זה היה ערימה של כל מיני דברים שלא ראיתי ואני לא אוכל עכשיו לחתום עליהם ואצטרך לקבוע פגישה נוספת כדי לראות מה המסמכים ושנה טובה ולהתראות. הפגישה הנוספת לא נקבע".

6. בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ’ שאול רחמים פ"ד מז(3) 240, פירט (בעמ’ 261) מה הן שלוש הדרכים העיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני, הראשונה שבהן: באמצעות עדות ישירה – עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה.

במקרה דנן, העידו שניים שהיו עדים לחתימתו של המבקש על שטר המשכון.

עדותם לא נסתרה ולא הופרכה בכל פרט מהותי שהוא.

7. המבקש, לעומת זאת, סתר את עצמו כבר מתחילת הדברים, כאמור לעיל, כאשר בתצהירו טען שכלל לא התבקש לחתום על מסמך כלשהוא באותה פגישה ואילו בעדותו טען כי התבקש לחתום על "ערימה של כל מיני דברים", אך לא חתם עליה. ואפילו על פי גירסתו של המבקש, הכיצד לא שאל מה הם אותם מסמכים שהוא מתבקש לחתום עליהם ומדוע בכלל מבקשים ממנו לחתום על מסמך כלשהו?

8. גם טענת הזיוף של המבקש נטענת כלאחר יד. מי הוא אשר היה מעונין לזייף את חתימתו של המבקש על שטר המשכון ומדוע?

בהעדר פירוט, ההנחה היא שהמבקש מכוון לעובדי המשיב, אולי עמית עצמו, אולי גם ירון, אולי עובד אחר.

האם סביר הדבר, שעובדי המשיב, בין אם אלה שנמנו לעיל ובין אם אחרים, יסתכנו במעשה פלילי כה חמור כזיוף חתימתו של לקוח על מסמך של הבנק כדי להגן על האינטרסים של הבנק?

גם אם, ככל הנראה, הפסיקה בישראל לא אימצה את הדעה, כי נדרשת מידת הוכחה מוגברת כאשר מייחסים למאן דהוא מעשה פלילי בהליך אזרחי, הרי שבוודאי נדרש שעוצמת הראיה לייחוס אותו מעשה פלילי תהלום את עוצמת הטענה (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי מהדורת 2003, 1559 – 1554).

במקרה דנן, לא הובא ולו בדל ראיה שיתמוך באשמה החמורה שהמבקש מטיח בעובדי המשיב.

9. המבקש הצביע על אי הדמיון שבין החתימה על שטר המשכון ובין החתימות על שאר מסמכי הבנק.

טענה זו, כשלעצמה, סותרת את טענת הזיוף, שהרי מי שחפץ לזייף משתדל לחקות ככל האפשר את החתימה "האמיתית", ואם אכן עובדי המשיב הם שהיו מעונינים בזיופו של המסמך וודאי יכלו לעשות זאת בצורה יותר מוצלחת, כאשר מצויות בהישג ידם חתימות מקוריות לרוב של המבקש.

ניתן לראות, כי אפילו החתימות השונות על אותו נספח עצמו (נספח ה’) אינן דומות זו לזו. לא כך נוהג לעשות מי שמבקש לזייף חתימה.

10. העדה ירון התייחסה לנקודה אחרונה זו במהלך המשפט (עמ’ 19-18):

" ש. אני אומר לך שחתימתו על מסמך השעבוד שצורף על ידכם, לא דומה לחתימתו ביתר מסמכי הבנק ?

ת. כן, אני אמרתי לו בפירוש הראל מה אתה מקשקש על המסמך, תחתום כמו שצריך, ואמר שזה בסדר גמור.

ש. אם זה ככה, כבר ידעת בשעה שחתם שחתימתו שונה מחתימתו האמיתית.

ת. כל עוד הלקוח לא מולי אני מאמתת כל מסמך שלו כנגד החתימה שקיימת בסניף, אבל שמולי, אני מזהה אותו.

ש. את רואה בעצמך שהוא עושה לך תרגיל, ואת מעירה לו על זה. למה לא עמדת על זה שיחתום רגיל ?

ת. לא עמדתי, כנראה טעות שלי שלא הכרחתי אותו לחתום שוב.

ש. למה מנהל הבנק לא אמר לו משהו ?

ת. לא יודעת. הוא נכח, כאשר הוא חתם, ולא אמר משהו על החתימה. "

11. מטעם זה, לא היה כל טעם בקבלת חוות דעת מומחה שישווה את החתימות על שטר המשכון לחתימותיו האחרות של המבקש, כפי שדרש המבקש, ואין להלין על המשיב על שסירב לדרישה זו.

כאשר אדם חותם מלכתחילה על מסמך באופן שונה מחתימתו הרגילה, אם בכוונת מכוון ואם בהעדר כוונה מיוחדת, וכאשר ישנן עדויות ישירות שאותו אדם הוא שחתם על אותו מסמך, גם אם לא חתם בחתימתו הרגילה, אין טעם ואין תכלית בבדיקת החתימה על ידי מומחה.

שהרי, מה שהמשיב נדרש להוכיח על מנת לממש את המשכון איננו שהחתימה על שטר המשכון היא חתימתו הרגילה של המבקש, אלא שהמבקש חתם על השטר, וזה הוכח, כאמור.

12. הצדדים דנו רבות בשאלה, האם ההלוואה האמורה שניתנה לסיריון, שהמבקש אינו מכחיש את קבלתה (נספח ד’ לתגובת המשיב ועדות המבקש, עמ’ 5-4 לפרוטוקול), ניתנה למימון רכישת הרכב, נשוא שטר המשכון, אם לאו.

המשיב טוען, כי ההלוואה ניתנה למימון רכישת הרכב (עמית, סעיף 6 לתצהירו), המבקש טוען כי היא ניתנה לצורך "העסקים השוטפים" (עמ’ 4 לפרוטוקול).

אין כל חשיבות לשאלה זו לצורך ההכרעה הנדרשת כאן. בין כה וכה, הערובה הגלומה במשכון יכול שהיא תהיה לחיוב קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב (סעיף 1(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967).

13. כמו כן, אין בדעתי לדון בכשרות רישום השעבוד במשרד הרישוי, כאשר הוא נעשה קודם לחתימת המבקש על שטר המשכון.

התנהלות זו של המשיב איננה נקייה, אולי, מביקורת, אולם המשכון, שאותו מבקש המשיב לממש, אינו קשור לרישום השעבוד במשרד הרישוי, אלא לשטר המשכון שנחתם והוגש לרשם המשכונות.

14. כאשר ההכרעה הנדרשת נשענת גם, ואולי בעיקר, על מהימנות העדים, יש רלוונטיות לדברים שנקבעו בפסק דין אחר, המתייחסים לחוסר מהימנותו של המבקש (ת.א. (שלום ת"א) 190290/02, בראון נ’ רוט ואח’, ניתן ע"י כב’ השופטת שושנה אלמגור ביום 24.1.05, הוגש וסומן מש/2).

בית המשפט באותו פסק דין לא חסך את שבטו מהמבקש וביקר במילים קשות את חוסר מהימנותו ואת התנהגותו הקלוקלת.

משום כבודו של המבקש, לא אשוב על הדברים שנאמרו ודי בהפנייתי אליהם.

15. התוצאה:

התובענה נדחית.


המבקש ישלם למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ה באלול, תשס"ח (25 בספטמבר 2008), בהעדר. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.


אטדגי יונה 54678313-200984/07
אטדגי יונה, שופט