ביום 19.3.09 הגישה מדינת ישראל כתב אישום חמור נגד מי שהיה נשיאה השמיני של מדינת ישראל מר משה קצב (להלן: "הנאשם"), בכתב האישום יוחסו לנאשם, עבירות אונס, מעשים מגונים, הטרדה מינית, שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד. ביום 30.12.10, הוכרע דינו[1] של הנאשם והוא הורשע בשלושת סעיפי החיקוק למעט הטרדת העד.
בחיבורי, אנתח ואתן הסבר תיאורטי לעבירות המין המוצגות באמצעות שני זרמים ותיאוריות בקרימינולוגיה. האחת, למידה-תיאורית ההתחברות הדיפרנציאלית (סאת'רלנד) . השנייה, פיקוח-שליטה עצמית (הירשי וגוטפרדסון).
למידה-תיאורית ההתחברות הדיפרנציאלית (סאת'רלנד)
קודם לכול, הכללים הבסיסים המנחים את תורתו[2]. התנהגותם של אנשים מושפעת מסביבתם החברתית, הפרטים החברים בקבוצה משפיעים זה על זה כשהם דומים זה לזה במעשיהם, יותר מאשר לאנשים שמחוץ לקבוצה.
כלומר, התנהגות סוטה מבטא הגדרות שתומכות באותה התנהגות, אותן הגדרות נלמדות ע"י התחברות דרך יחסים חברתיים אינטימיים. בנוסף, לתיאוריה שני אלמנטים בסיסיים- התוכן הנלמד הוא הגדרות להפרת חוק, וטכניקות לביצוע עבירות, הכוונה: א- הטכניקות לביצוע התנהגות עבריינית (התנהגות), ב- מניעים, רציונליזציה ועמדות או תפיסות התומכות בהפרת החוק (קוגניציה). התהליך מתרחש ע"י קישור לאחרים בקבוצות השתייכות אינטימיות.
סאת'רלנד טוען כי גורם מפתח הקובע האם אדם יאמץ התנהגות עבריינית היא המשמעות הסובייקטיבית שהוא נותן לתנאים הסוציאליים שהוא חווה, ולא התנאים האובייקטיביים עצמם. רוצה לומר, האם אדם יציית לחוק או יפר אותו תלוי בשאלה כיצד הוא מגדיר את מצבו.
סאת'רלנד תבע את המושג ב"סדר חברתי דיפרנציאלי" (מודרג)- שמשמעו בחברה מגוונת בעלת תנאים מגוונים קבוצות שונות יבחרו בהתנהגות עבריינית או אי-עבריינית. זה לא רק חשיפה להגדרות סוטות, אלא גם המאזן בין הגישה להגדרות סוטות מול הגישה להגדרות נורמטיביות, כל התחברות היא בעלת חשיבות שונה כלומר היא משתנה ע"פ תדירות, משך החשיפה, עדיפות ועוצמה.
סאת'רלנד קבע תשע עקרונות להתחברות דיפרנציאלית[3]: ראשית קבע שהתנהגות עבריינית היא "התנהגות נלמדת", קביעה זו באה בעיקר כדי לסתור טענות גנטיות ביולוגיות מולדות[4], שהרי מחלות הנפש באוכלוסייה העבריינית שכיחה באותה מידה באוכלוסייה כולה.
אין לראות בעבריינות גורל שנחרץ מלידה. אלא, המדובר בתופעה חברתית מובהקת-פעילות נורמטיבית, ונורמות הן תופעה חברתית תרבותית. לכן, העבריינות נלמדת כמו כל התנהגות נורמטיבית אחרת. "התנהגות עבריינית נלמדת תוך תהליך של תקשורת אינטראקטיבית עם הזולת" ו"עיקר הלמידה של התנהגות עבריינית מתבצע בתוך קבוצות אינטימיות".
קביעות אלו מראות כי השפעתם של הקבוצות האינטימיות והמגע הישיר עם בני-האדם גוברת על מגע שילוחי ועקיף המשודר באפיקי התקשורת השונים כגון: אינטרנט, עיתונות כתובה, טלוויזיה ועוד. הקביעה הבאה קרדינאלית ללמידת התנהגות עבריינית הכוללת:
"א) טכניקות של ביצוע פשע, יכולות להיות מסובכות או פשוטות, לביצוע העבירות. ו- ב) מניעים, רציונליזציה וגישות ספציפיות ולחצים".
בעצם בנקודה א' ניתן לומר כי אין האדם ממציא את מעשה העברייניות כי אם בדרך כלל הוא מיישם טכניקות שלמד מאחרים ולא משנה מסגרת הלמידה האם לגיטימית היא, או עבריינית מובהקת. בנקודה ב', לא מספיקה הטכניקה בלבד אלא צריך גם עמדה רגשית של העבריין, רוצה לומר, אין אדם יכול לבצע בשיטתיות ועקביות מעשים הנוגדים את עקרונותיו ואת ערכיו, מבלי שימצא לכך צידוק מתאים.
"המניעים נלמדים מתוך הגישה הכללית של הסביבה כלפי החוק- סביבה הרואה בחוק רצוי ומחייב או סביבה הרואה בהפרת חוק דבר לגיטימי".
הכוונה, בחברות מסוימות מוקף הפרט באנשים, הרואים את החוק כצו שחובה לציית לו. לעומת זאת, בחברות אחרות הוא מושפע מקבוצות האוהדות את הפרת החוק. "אדם הופך עבריין כאשר התמיכה בהפרת חוק בסביבתו עולה על התמיכה בשמירת חוק.
זהו עיקרון ההתחברות הדיפרנציאלית". טענה של כלל זה מבוססת על הגישה של אינטראקציה סמלית[5], הטוענת שאנשים מתנהגים בהתאם לאופן שבו הם מגדירים את מצבם. כלומר, ההתחברות עם החברה העבריינית גורמת בהכרח לקליטת הנורמות שלה ולדחייה הדרגתית של הנורמות של החברה שכנגד. ככל שתהליך זה מתמשך גוברת ההינתקות מדפוסי החיים ומההרגלים של שמירת חוק.
"התחברות דיפרנציאלית יכולה להיות מגוונת מבחינת תדירות, בהמשכה, בראשוניותה, באינטנסיביות שלה ועוצמתה". זאת אומרת, שהשפעת הסביבה החברתית גדלה ככל שבאים אתה במגע לעתים תכופות יותר, ככל שנמצאים בה זמן ממושך יותר, ככל שהיא מתרחשת בשלב מוקדם יותר בחיי האדם, וככל שהיא בעלת עוצמה רבה יותר.
"למידת התנהגות עבריינית ע"י קישור עם דפוסים עבריינים או אנטי-עבריינים מערבת את המנגנונים של כל למידה אחרת ". כאן אנו למדים כי תורת ההתחברות הדיפרנציאלית רואה בכל סוג של למידה הן על דרך החיקוי או בכל דרך אחרת, מיכניזים העלול להביא לעבריינות.
"למרות שהתנהגות עבריינית מבטאת צרכים וערכים היא אינה נובעת מהם, מכיוון שאותם צרכים וערכים יכולים להיות מבוטאים גם בהתנהגות בלתי-עבריינית. למשל- השגת כסף באמצעות גניבה- או באמצעות עבודה קשה". בקביעה זו מסתייגת התיאוריה מהטענות, שרדיפת סטאטוס ויוקרה או תאוות בצע או חוסר אהבה כשהם לעצמם יכולים להביא לידי עבריינות.
סאת'רלנד טבע את המונח "עבירות צווארון לבן". שם, העבירה מתבצעת ע"י אדם ממעמד גבוה ומכובד תוך כדי וכנגזרת מהעיסוק שלו. סאת'רלנד טען שגם אנשים ממעמד חברתי מאוד טוב עשויים לעבור על החוק. סאת'רלנד פיתח את תיאוריות ההתחברות הדיפרנציאלית בעבירות צווארון לבן, שם קבע כי מנהלים צעירים לומדים תוך כדי הפעילות השגרתית של עסקיהם את ההגדרות שמצדדות בהפרת החוק. למשל, פרסום שקרי, תנאי עבודה לא הוגנים לעובדים, הפרה של זכויות יוצרים ועוד.
מן הכלל אל הפרט-יישום התיאוריה על מקרה קצב
יש כנראה משהו במוסד הנשיאות המעצים את תכונותיו של אדם הנכנס לכס הרם הזה, ראה נשיאנו הקודם עזר ויצמן ז"ל. הנאשם "עבריין צווארון לבן"[6] שהחל את חייו כנער מעברה, "מזרחי" עסקן פוליטי בפרובינציה, עת שימש כתב העיתונים "חרות" ו"ידיעות אחרונות" בעיירת הפיתוח קריית מלאכי. בתפקידו זה, הכיר-למד-התחכך במוקדי הכוח והשררה הפוליטיים.
עצם היותו מסקר "וצופה מן הצד" על מנהיגי השלטון אותו שלטון "אשכנזי" שולט מדושן העונג, מבושם מכוחו העולה, הנושאים ונותנים לשם קידומם הפוליטי-בי"ס לערמומיות, חצאי אמיתות, ומניפולציות.
שם למד את השיטה והדרך של חיבוקים, לטיפות והערות בעלות גוון מיני שהיו נהוגות באותה תקופה. עצם בחירתו לשר בממשלת ישראל ולאחר מכן לנשיא מדינת ישראל, היווה עבורו מעין גושפנקא להיותו ניבחר, מורם מעם, שכול העובדים הסובבים אותו אמורים לשרתו לעמוד לצידו ולספק את צרכיו.
זוהי החממה לשחרור הרסן, לליטופים וחיבוקים פטרנליסטים מיניים, "אני ואפסי עוד". כאן הוא מיישם טכניקות שלמד מאחרים, כאן הוא מיישם בשיטתיות ועקביות מעשים שלכאורה נוגדים את עקרונותיו ואת ערכיו, אך הוא מוצא לכך צידוק מתאים. לדאבונו, הימים השתנו, "כללי המשחק" שונו-"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" של אותה תקופה היסטורית פסו מהעולם.
תורת ההתחברות הדיפרנציאלית רואה בכל סוג של למידה הן על דרך החיקוי או בכל דרך אחרת, מיכניזים העלול להביא לסטייה, הנאשם אנס את א' כאשר שימש כשר תחבורה, ביצע מעשים מגונים בהיותו נשיא, ויש האומרים כי רב הנסתר על הגלוי. רדיפת סטאטוס-מעמד-יוקרה-תאוות בצע או חוסר אהבה, שהיו לנאשם בשפע לא הם הסיבות האפשריות למעשיו הנלוזים של הנאשם. פשוט הימים והנורמות השתנו והוא בתמימותו השגויה לא השכיל להפנים את המציאות החדשה.
אי התלוננות של א' בעבר (אונס ראשון) נתנו לנאשם הרגשה כי זו הדרך והשיטה עובדת, הנאשם ראה בה שותפה לסוד אסור, סגירת הדלת נורמה ידועה במשרדו, והוא ממשיך במעשיו.
פיקוח-שליטה עצמית (הירשי וגוטפרדסון)
ב-1990 הציגו גוטפרדסון והירשי (להלן: "G&H")[7] תיאוריה[8] המתיימרת להסביר את סוגי הפשיעה ועבריינות. התפיסה המרכזית היא של ריסון עצמי נמוך, מאמצת את התפיסה של האסכולה הקלאסית לגבי טבע הפשיעה[9].
ניתן לומר, פשע נובע מאינטרס אישי ומחייב תנאים שמתאימים לקיום הפשע. ומהותו לקדם עונג ולהימנע מכאב. תיאוריה זו היא בעלת גורם יחיד, פנימי, אשר מופנם בילדות המוקדמת, גם אם מתבטאת בשלבים מאוחרים יותר. גורמי פיקוח חברתי רלוונטיים רק ביחס להשפעתם על הריסון העצמי הטבוע באדם.
ראשית, מעמידים G&H סדרה של טענות בדבר "פשעים רגילים (פשיעה כללית)":
1) פשעים נותנים סיפוק פשוט קל ומיידי לפושע, אך מעט תועלת בטווח הארוך.
2) מעניקים ריגוש וסיכון, אך דורשים מעט מיומנות ותכנון בלבד.
3) מספקים יתרונות מועטים לפושע, אך גורמים סבל וכאב לקורבן.
שנית, מאפיינים G&H את האנשים שעשויים לבצע פשעים כאלה: נוטים להיות אימפולסיביים, אינטנסיביים, פיזיים (בניגוד למהורהרים), נוטלי סיכונים, חושבים לטווח הקצר ופחות מילוליים.
מאפיינים אלו לא רק מובילים אותם לפשעים, אלא לטווח של התנהגויות משותפות כעישון, שתייה ומעורבות בתאונות דרכים.
שלישית, טוענים G&H כי "מאחר וניתן לזהות מאפיינים אלה טרם גיל האחריות לפשע, ומאחר ומאפיינים אלה נוטים להופיע כמקבץ ולהתמשך לאורך החיים, ניתן להתחשב בהם כמכלול יציב היכול לשמש להסבר אודות פשיעה".
רביעית, נטען כי חינוך בלתי-יעיל של הילד יוצר פרט בעל ריסון עצמי נמוך. גידול יעיל הוא פיקוח על התנהגות הילד וענישה של התנהגות שלילית. דוגמה נכונה לגידול ילדים לשליטה עצמית: התקשורת שבין ההורים לילדים, פיקוח ההורים על התנהגות הילדים, ההכרה של ההורים בהתנהגות הסטייה כאשר היא מתרחשת, ענישה של ההורים בעקבות הסטייה.
עד שהפיקוח החיצוני מופנם ע"י הילד בתהליך החיברות (סוציאליזציה). תהליך זה מתרחש בבית ובבי"ס במקביל. G&H טוענים עוד כי ניתן להסביר ע"י התיאוריה גם יחסים בין עבריינות וגורמים אחרים- התחברות בין נערים עבריינים עקב בחירתם בנערים אחרים בעלי ריסון עצמי נמוך, כשלון בבי"ס ובמקומות עבודה עקב הריסון הנמוך מוביל לקשר בין נשירה מבי"ס או מעבודות לבין עבריינות-נוער.
ישנה גם אנלוגיה של פשיעה למשל, התנהגות עבריינית שווה לנטייה של העבריין להיות מעורב בפעולות הקשורות בפשעה וגם התנהגות סוטה שווה לנטייה של העבריין להיות מעורב בפעילות לא עבריינית אבל בעלת קשר לוגי לעבריינות (שתיית אלכוהול, בריחה מבי"ס, הימורים ועוד).
בנוסף, טוענים G&H כי הריסון העצמי מתקבע בילד בסביבות גיל 8 ונשאר יציב כל חייו, אך רמות עבריינות או פשיעה משתנות בהתאם להזדמנויות העומדות בפני הפרט.
מן הכלל אל הפרט-יישום התיאוריה על מקרה קצב
הנאשם, נולד בעיר יזד שבאיראן. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן[10]. ב-1951, כשהיה בן 5 עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה במעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. אחיו התינוק, ציון, נספה במעברה בעת השיטפונות הקשים של שנת 1951. אחיו, אהרון, נפטר עוד כשמשפחתו התגוררה באיראן, ביזד. אכן, משפחה קשית יום אשר את רוב זמנה עובר לילדותו של הנאשם עסקה בצרות היומיום חבלי הקליטה וכלכלה.
דברים אלו, ומותם של אחיו גרמו להוריו להקדיש את רוב זמנם בהישרדות, ובבעיות יומיומיות ופחות בטיפול וחינוך הנאשם. העדר מסגרת לימודים פורמאלית מקצועית קבועה במעברה, או לחילופין מסגרת חינוכית בלתי פורמאלית אחרת.
הם אשר גרמו לכשל בתהליך החיברות שהופנם בילדות המוקדמת, דבר שבה לידי ביטוי בשלבים מאוחרים יותר של חיו. הכשל בתהליך החיברות גרם וטרם לרמה נמוכה של "שליטה עצמית" בנאשם, דברים שהביאו אותו לביצוע עברות מין חוזרות ותכופות בנשים שונות, להיות אנוכי, נמהר, קצר ראות, להפגין אטימות וחוסר רגש לסבלם וצורכיהם של הקורבנות.
אכן, עברות המין שביצע מבלי צורך לטפח זוגיות מאופיינות בסיפוק/שכר מידי, העדר התמדה, נחישות ודבקות במשימה. ביצוע קל פשוט ולא מתוחכם המושפע מרצונות ודחפים ו"שכר זעום". המעשים שביצע מלווים בתחושות של סכנה והתלהבות שמילאו אותו בשביעות רצון.
אכן פעולות שדורשות זמן חיזור ודחיית סיפוק מידי נסוגו עקב "שליטה עצמית נמוכה" דברים הנובעים "מהעדר בלמים פנימיים המתפתחים בתקופת הילדות".
השוואה בין התיאוריות
מחד, לדעת G&H, יש לדחות, את הגרסאות והנגזרות הרבות של תיאורית הלמידה, משום שאף הן אינן עולות בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים. כל התיאוריות האלה מניחות שסוטים מתנהגים באופן סוטה בעקבות חוויה של למידה חיובית, כלומר לומדים את הערך של ביצוע מעשי סטייה ופשע.
לאמתו של דבר, איש אינו לומד לבצע פשעים משום שהדבר כלל אינו מצריך לימוד. ביצוע פשעים הוא עניין קל, פשוט וברור, המניב סיפוק מיידי. למעשה, הפושעים אינם אלא עושים את הדבר שטבעי לעשותו. מה שגורם להתנהגות זו אינו קיומו של משהו – אלא העדרו של משהו – רוצים לומר, שליטה עצמית.
באופן כללי יותר, הם שוללים את הרעיון שפשיעה היא התנהגות חברתית, שהיא התנהגות נלמדת, שהנטייה לבצע פשעים יכולה להיות תכונה תורשתית, שהיא התנהגות כלכלית. במלים אחרות, הם דוחים את כל ההסברים להתנהגות העבריינית פרט לזו שלהם.
רק העדר שליטה עצמית עולה באמת בקנה אחד עם עובדות הפשיעה. כמו כן, הם דוחים בבוז כל ניסיון לשלב בתיאוריה שלהם את ההסברים שקטלו באופן כה נחרץ. זאת, פרט לשני יוצאים מן הכלל. לא כל האנשים המפגינים שליטה עצמית נמוכה מבצעים פשעים. חוסר שליטה עצמית הופך את האדם אך ורק לבעל נטייה לפשיעה. מה קובע מי מבין בעלי הנטייה אכן יבצע פשעים? רק דבר אחד – ההזדמנות. לפיכך, כל הסבר המתמקד בדפוסים ובחלוקה של ההזדמנויות העברייניות – ויהא חלקי ככל שיהיה – עולה בקנה אחד עם העובדות.
חוקרים אחרים מבקרי תיאורית ההתחברות הדיפרנציאלית האשימו אותה בערפול, ושאינה ניתנת לבדיקה (אמפירית ובכלל). נכון, חלק ניכר מההתנהגות העבריינית נלמד במסגרות חברתיות אינטימיות. אבל, ההנחה שכל ההתנהגות העבריינית נלמדת באופן ישיר נראית יומרנית ומוגזמת לא פחות מההנחה שכל ההתנהגות הלא עבריינית נלמדת באופן זה. הפרת חוק ופשיעה הם פרי המצאה עצמאית.
כל תיאורית למידה המניחה שאנו לומדים תמיד את ההתנהגות המדויקת עצמה היא בהכרח לקויה ובלתי שלמה. פעולות עברייניות רבות אינן תואמות את דגם ההתחברות הדיפרנציאלית כלל. למשל, יחסי מין בתוך המשפחה, התעללות מינית בקטינים, אונס ע"י נשיא מדינה וכו'.
נהפוך הוא, התנהגויות אלו מעוררות סלידה גם בקרב עבריינים וסוטים, אז כיצד ניתן לקבוע כי אלו התנהגויות נלמדות?. גם עבריין אשר למד את הסטיות הנ"ל, הדעת נותנת שלעולם לא ילמד שמצבים אלה ראויים לחיקוי. לכן, יש להכיר בעובדה כי ישנם סטיות הנלמדות בתהליך של למידה אך יחד עם זאת ישנם כאלה שלא.
למידה אינה בהכרח גורמת לצורות סטייה רבות, אך היא בוודאי תורמת לתהליך ההופך את האדם לסוטה – לכן הם טוענים כי למידה מבלבלת לעיתים בין תהליך לבין מכניזם.
תומכי התיאוריה של למידה חברתית[11] טוענים כי אין המדובר בתיאוריות מתחרות אלא התיאוריה של הלמידה חברתית אמורה להכיל את התיאוריה של ההתחברות הדיפרנציאלית. בנוסף, "אינטגרציה רעיונית" רוצה לומר, התיאוריה של למידה חברתית נמצאת ברובד הכללי המאקרו חברתי והיא מכילה את הרעיונות של גישת ההתחברות הדיפרנציאלית שעוסקת יותר במיקרו של התיאוריה.
מאידך, תומכי תיאורית הלמידה, ואחרים, טוענים שהעדר שליטה עצמית הוא אחד ממרכיבי היסוד של תהליך למידת הסטייה, ועל כן, הם אומרים, תיאורית הלמידה כוללת, או "בולעת", את תיאורית השליטה העצמית. אחרים טוענים, שהתיאוריה הסתירה מעיניהם ניואנסים החיוניים להבנת ההתנהגות האנושית, אחד המבקרים אף האשים את G&H בקריאה סלקטיבית של הנתונים – התמקדות בנתונים המאשרים לכאורה את התיאוריה שלהם והתעלמות מאלה העלולים להזיק לה. התיאוריה של G&H חלה ללא ספק על הפרעת אישיות אנטי חברתית יותר מאשר על סטייה בכלל.
מוקדם עדיין לשפוט באופן סופי ומוחלט את תקפותה של תיאורית "השליטה העצמית". הדעת נותנת שבניגוד להנחותיהם של מחבריה, קטעים שונים ממנה ישתלבו בזרם המרכזי של הקרימינולוגיה ותיאורית הסטייה, ואילו ביקורתם הגלובלית, הגורפת – המנופחת אולי – על התיאוריות היריבות תזכה ליחס רציני הרבה פחות. סביר להניח G&H לא גילו "תיאוריה כללית" של פשיעה וסטייה, אלא רק תיאור סביר של קטעים מהתופעה שהם מבקשים להסביר.
חסידי האסכולה הקלאסית טוענים כי זוהי תיאוריה כללית של התנהגות. אולם היא מוגבלת בהתמקדות שלה בהגדרות משפטיות של פשע, כלומר, מתעלמת מאירועים לא עבריינים שדומים מאוד לפשע. חסידי האסכולה הפוזיטיביסטית טענים כי קיימת מתודה כללית של מחקר, אולם נעדרת תיאוריה כללית של התנהגות כלומר, נוצרות תיאוריות עבור התנהגות ספציפית ומתעלמות מהיחסים ההגיוניים בין הפעולות השונות. כמוכן צריכה להיות הבחנה בין פשע (אירוע נסיבתי מסוים) לבין פשיעה (נטייה של אדם לבצע מעשה פלילי, שליטה עצמית נמוכה).
בחרתי בתיאוריות אלו: מאחר ולדעתי הנאשם הינו "עבריין צווארון לבן" שתיאוריות ההתחברות הדיפרנציאלית נותנת הסברים טובים למקרים כגון דא, סאתר'לנד קבע שמנהלים לומדים את הסטיות ואת ההגדרות שמצדדות בהפרת החוק תוך כדי הפעילות השגרתית של עבודתם. לעניין תיאורית הפיקוח והשליטה העצמית.
אכן, שליטה עצמית גבוהה יותר-איפוק-ריסון יכלו למנוע את העברות התקדימיות שיזכרו לעולם בהיסטוריה הנשיאותית של מדינת ישראל, על-אף שמבחינה הגיונית לעניין "החטא ועונשו" הרווח (החטא) אינו רנטבילי, לכן יש להסבירו בתיאוריות פסיכולוגיות הנובעות מחסכים בילדות. לדעתי ניתן לאשש את התיאוריות הנ"ל במקרה הנתון.
ביבליוגרפיה
Alarid, L.F., Burton, V.S.J., & Cullen, F.T. (2000). Gender and crime among felony offenders: Assessing the generality of social control and differential association theories. Journal of Research in Crime and Delinquency, 37, 171-199.
Brown, E.C., Catalano, Richard, F., Fleming, C.B., Haggerty, k.P., Abbott, R.D., Cortes, R.R., & Park, J. (2005). Top of Form Mediator effects in the social development model: An examination of constituent theories. Criminal Behaviour and Mental Health, 15, 221-235.
Sutherland, E.H., & Cressey, D. R. (1978). Criminology (10th Ed.). Philadelphia: Lippincott.
Delisi, M., & Vaughn, M. G. (2008). The Gottfredson-Hirschi critiques revisited: Reconciling self-control theory, criminal careers, and career criminals. International Journal of Offender Therapy & Comparative Criminology, 52, 520-537.
Hirschi, T., & Hindelang, M. J. (1977). Intelligence and delinquency: A revisionist review. American Sociological Review, 42, 571-587.
Gottfredson, M. and Hirschi, T. (1989). The Propensity-Event Theory of Crime. In W.S. Laufer and F. Adler (Eds.) Advances in Criminological Theory, p. 57-67. New Brunswick: Transction Publisher.
Gottfredson, M.R. and Hirschi, T. (1986). The True Value of Lambda Would Appear to be Zero. Criminology, 24, 213-234.
Hirschi, T. and Gottfredson, M.R. (1983). Age and the Explanation of Crime. American Journal of
Sociology, 89, 552-584.
Hirschi & Gottfredson (1993) "Commentary: Testing the General Theory of Crime",
Journal of Research in Crime and Delinquency, 30:47-54.
Gottfredson & Hirschi, A General Theory of Crime (1990)
Introduction to Criminology: Theories, Methods, and Criminal Behavior
(פרק מספר 6 עמ' 145-174) Frank E. Hagan
Theoretical Criminology, Chapter 9, Chapter 10.
Explaining Criminals and Crime, Warr (pp. 182-191), Hirschi & Gottfredson (pp. 81-96)
http://www.zeevgalili.com/?p=13149
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1207597.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1207294.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4007444,00.html
תפ,1015/10 מדינת ישראל נ' משה קצב. פורסם בנבו.
קרימינולוגיה, ש' שוהם-משה אדד-גיורא רהב, (2004) הוצאת שוקן.
[1] תפ,1015/10 מדינת ישראל נ' משה קצב. פורסם בנבו.
[2] Explaining Criminals and Crime Warr (pp. 182-191)
[3] Theoretical Criminology, Chapter 9
[4] שוהם, ש"ג, אדד, מ', ורהב, ג' ( 2004 ). קרימינולוגיה. ירושלים: שוקן. (פרק 7. עמ' 338-365)
[5] אנתרופולוגים ובלשנים רבים הדגישו את חשיבותם של הסמלים בהתנהגות האנושית. מקום חשוב במיוחד תופסים הסמלים באסכולה הסוציולוגית המכונה בשם אינטראקציה סמלית (אינטראקציה = יחסי גומלין, סמלית= סמל) תרבות ניתנת להבנה בראש ובראשונה כמערכת מורכבת של משמעויות, המשובצות בתוך צורות סמליות.
[6] תיאוריות ההתחברות הדיפרנציאלית בעבירות צווארון לבן- מנהלים צעירים לומדים תוך כדי הפעילות השגרתית של עסקיהם את ההגדרות שמצדדות בהפרת החוק.
[7] Gottfredson & Hirschi
[8] Gottfredson & Hirschi, A General Theory of Crime (1990)
[9] ד"ר באדי חסייסי, The Institute of Criminology Faculty of Law The Hebrew University
[10] http://he.wikipedia.org/wiki
[11] Akers, Deviant Behavior (1985, 3rd edition)
עודכן ב: 06/02/2011
