כתב: עו"ד (LL.M) רוני (אהרן) מצליח, ס' קרימינולוגיה (M.A) אוניברסיטה העברית
מבוא
בחיבורי זה אסקור את המדיניות בתחום הסמים, מדיניות הנתמכת על שתי אסכולות: האחת, אסכולת צמצום הנזק. השנייה, אסכולת השיקום המלא.
ניתן לומר כי ישראל נחשבת כמדינה "עם בעיית סמים", שהרי המדינה עצמה נותנת דגש לנושא הסמים, הדברים באים לידיי ביטוי בקונסטרוקציות המוסדיות שהמדינה בונה, טולו לדוגמה: חקיקה להקמת "הרשות למלחמה בסמים", הקמת ועדה פרלמנטארית בנושא סמים, שינויי חקיקה ורפורמות במשפט הפלילי, בסדרי הדין הפלילי, שינוי וספציפיקציה בדיני הראיות. קונסטרוקציות אלו מראות כי עיקר הדגש הושם על צעדים ורפורמות בחקיקה הפלילית.
נשאלת השאלה, האם לא הגיע העת לחשוב – להרהר – לבחון את המדיניות הקיימת?. אולי יש מקום לבדוק אלטרנטיבות למדיניות ראויה יותר?.
אסכולת צמצום הנזק[1] מבוססת על שינוי הסיווג של המשתמשים בסמים. מפושעים שיש להענישם יש להפכם למשתמשים - חולים הזקוקים לעזרה[2]. על פי היגיון זה, יש לעשות מהפכה בחשיבה ויצירת דה-קרימינליזציה (הפיכת עבירה פלילית למעשה שאינו עבירה על החוק) של הסמים.
כעת משנסללה הדרך, יש להתמקד בזכויותיהם של המשתמשים בסמים. ברצוני להדגיש הסמים עדיין אינם חוקיים, כל משתמש בסמים, עלול להיתפס על ידי המשטרה. מה שקורה בהמשך הוא היוצא דופן. במקום להישלח לבית משפט פלילי[3], העוברים על החוק מתבקשים להתייצב בפני ועדה מיוחדת של משרד הבריאות, המורכבת מפסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים ושופטים.
הוועדה בוחנת כל מקרה לגופו ומגישה המלצות[4], תוך שהיא מחלקת את הנבדקים לקבוצות. בקבוצה הראשונה נכלל מי שנמצאה ברשותו כמות סם גדולה מהנחשבת ל"סבירה[5]" לשימוש אישי, הוא מועבר למערכת המשפט הפלילי ונשפט על סחר בסמים.
שתי הקבוצות הנוספות הן "מכורים" ו"משתמשים מקריים". מי שנחשב למשתמש מקרי, ייצא מהעניין באזהרה ואולי קנס[6]. "המכורים" מופנים למרכזי טיפול במדינה, שם הם יכולים לקבל סוגים שונים של עזרה, החל בייעוץ וכלה בטיפול באמצעות תחליפי סם.
אסכולת השיקום המלא רואה בתופעת ההתמכרות בעיה חולפת וניתנת לריפוי בעזרת השקעת אמצעים לאורך זמן נתון, ובתנאים אישיים וסביבתיים מתאימים. אסכולה זו חותרת להינזרות מלאה מסמים (abstinence) ולהשתלבות מחדש, ללא סמים, במעגל חיים נורמטיבי, רוצה לומר משפחה ועבודה.
שיטות הטיפול המשתייכות לאסכולה זו יחייבו גמילה (בשיטות שונות) בשלב הראשון של הטיפול, וטיפול תומך ושיקום בשלבים הבאים. הטיפול התומך יכול להיעשות בקהילה טיפולית או במרפאה אמבולטורית בקהילה. זמן ההשקעה האינטנסיבי במטופל ינוע בין מספר חודשים למספר שנים.
בישראל החלה מגמה כבר לפני מספר שנים לשינוי התפיסה ומעבר הדרגתי מאסכולת "השיקום המלא" לאסכולת "צמצום הנזק". הדברים הובאו לידי ביטוי בדברי הסיכום של המנכ"ל הרשות למלחמה בסמים – כתוארו אז, ניצב בדימוס שלמה גל: "מתפיסה זו נגזרות אסטרטגיות התמודדות חדשות שהולכות וקונות להם אהדה בארצות רבות ואשר נשענות על עקרונות פחות לוחמניים ויותר סתגלניים כמו דוקטרינת "מזעור הנזק".
ישנם גם סימנים בשטח לדוגמה: רשויות לאכיפת החוק כיום נמנעות מלהגיש כתב אישום במקרים רבים של שימוש בסמים "רכים" בפעם הראשונה. ועדת מומחים רפואיים שנתכנסה לפי בקשת ועדת המשנה לענייני סמים של הכנסת, המליצה על שימוש מוגבל של קנאביס לשם מטרות תראפויטיות.
בנוסף לכך, הרשות למלחמה בסמים ציינה כי היא אינה מתנגדת לשימוש בסמים למטרות רפואיות, הרשות גם תומכת בניסוי המלווה במחקר של אספקת מחטים נקיים למכורים והימנעות מהרשעת עבריינים צעירים ומבוגרים שזו להם העבירה הראשונה של שימוש בסמים, בתנאי שהם מוכנים לעבור תהליך של גמילה.
אך יחד עם זאת ובאותה נשימה, אין להפריז בגודל השינוי שהתרחש, שכן עדיין אין לו השתקפות בחוק. שינויי חקיקה דורשים "שינוי דיסקת" רק אז יהיה ניתן לומר כי מדינת ישראל זנחה את אסכולת "השיקום המלאה" ועברה לאסכולת "צמצום הנזק". ניתן כמובן להרחיב את הפרשנות ולשאול אסכולת צמצום הנזק למי[7]: האם למשתמש? האם לחברה?. אכן, הרחבה זו דורשת פרספקטיבות ראייה שונות, אולי תוספת תקציבים, אולי תמיכה פרלמנטארית, ראה לדוגמה מפלגת "עלה ירוק" אשר חרטה על דיגלה מדיניות סמים חוקית יותר ואפילו זכתה למספר קולות בלתי מבוטל אך נמוך מן הרף לכניסה לכנסת.
הקדמה
היקף השימוש בסמים[8] באוכלוסיית תלמידי בתי הספר בישראל הינו כ- 10%, בקרב נוער מנותק מגיע היקף השימוש ליותר מ- 30%, ובקרב תלמידי האוניברסיטאות והמכללות נמדד שימוש של יותר מ- 20% - זאת בשעה שהיקף השימוש בסמים בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נשאר קבוע לאורך השנים ומסתכם בשיעור של כ- 7%. על פי אומדנים למדינת ישראל חודרות כמויות של כ- 25 טונות של חשיש ומריחואנה בשנה, כ- 7-6 טונות הרואין, ועשרות אלפי מנות של סמים הזיוניים בשנה. מספר המשתמשים בסמים בישראל מוערך בכ- 250 אלף איש, מתוכם קרוב ל- 20 אלף מכורים. שוק הסמים בישראל מגלגל כ- 10 מיליארד ₪ בשנה, המדינה משקיעה כ- 250 מיליון ₪ כהשקעה לאומית במאבק בסמים, מתוכם כ- 180 מיליון ₪ מוצאים על ידי זרועות אכיפת החוק.
קיימת דילמה, כיצד ניתן לטפל בבעיה בצורה הטובה – היעילה ביותר, בהולנד - כדוגמה נשאלה השאלה, האם יש להלחם בסמים או להתיר אותם בשימוש תחת פיקוח?. אכן, הולנד הובילה מדיניות סמים ליבראלית במשך שנים, דבר שהפכה בעשור האחרון למדינה שבה שיעורי הפשע מהגבוהים ביותר בעולם, והיא מדורגת במקום החמישי בסולם הפשע העולמי. לכאורה ניתן לומר בעקבות מה שקרה בהולנד כי המדיניות של ליבראליות בשימוש בסמים הינה מתכון בטוח לכישלון ולהגברת הפשיעה. לכן, יש לזכור כי מדיניות של "ליברליות מוחלטת" לא הוכיחה את עצמה בצורה טובה. לדידי[9], דרך המלך אמורה להיסלל בין הגישה של "ליבראליות מוחלטת" ל"שיקום מלא".
סקירה היסטורית
עד המאה שעברה כמעט ולא היו מגבלות על השימוש והסחר בסמים, רק בסוף המאה ה- 19, ובעיקר תחילת המאה ה- 20, החלו להגביל את ההתעסקות בתחום זה, הגבלה זו הייתה במיוחד בתחום הרגולטורי של הסחר בסמים. ההסדרה הראשונה הייתה באנגלייה כאשר הוקמה ועדה ממלכתית[10] כדי להמליץ לממשלה על מדיניות רצויה לעניין הסמכת הרופאים לרשום סמים משכרים לנזקקים. בהמשך, החלה מגמה ליבראלית זו לעבור שינויים , שבסופה הוחלט על הספקת סמים למרכזי בריאות מסוימים בלבד.
בארץ ישראל המנדטורית, בדומה לאנגליה, אומץ המודל הרגולטורי[11]. אדם שהפר את הוראת החוק היה צפוי לעונש של עד שנת מאסר אחת (שנת 1925), כעבור עשר שנים הוחמרה הענישה ועמדה על עונש מאסר של עד חמש שנים (שנת 1935) . כעבור כעשר שנים נוספות הוחמרה הענישה לעשר שנות מאסר (שנת 1943). בשנת 1979 הוחמרה הענישה לחמש עשרי שנים. ובשנת 1989 הוחמר העונש והועמד על לעשרים שנות מאסר[12].
כיום אין ליחס לאיסור בסחר בסמים כהגבלה רגולטורית. מדינת ישראל עברה למודל של "מלחמה", רוצה לומר, פגיעה בקלות יתר בזכויות החשוד/נאשם, החרפת הרטוריקה – ראיית סוחרי הסמים כאויביי המדינה, ביהמ"ש רשאי להורות על טיפול במוסד סגור למשתמשים, ועוד.
מדיניות האכיפה בישראל
בסוף שנות השמונים, אימצה משטרת ישראל מדיניות של צמצום ההיצע כמאמץ עיקרי וצמצום הביקוש כמאמץ משני. מושכלות ראשונים, כי עבירת הסמים הינה עבירת חשיפה, בנוסף שני הצדדים השותפים לעסקה נהנים ממנה, רוצה לומר, אין מתלונן ואין קורבן. מצב דברים זה מחייב את המשטרה לחשיבה יצירתית ולעבודת יתר, כמו כן פעילות במספר גזרות כדלקמן:
סיכול יבוא סמים מחוץ לגבולות ישראל - פעילות זו דורשת התמקדות בשני מישורים, הארצי והבינלאומי. לצורך כך הוקמו זרועות משטרתיים בחו"ל, נעשה שיתוף פעולה עם משטרות זרות לאיתור וסיכול משלוחי סמים טרם הגעתם ארצה.
טיפול במספר רבדים - שוק הסמים עוסק במימון, יזום וייבוא, סוחרים סיטונאיים ברמה ארצית, סוחרים קמעוניים באזורים שונים, מפיצים ומשתמשים.
טיפול במשתמשים - משטרת ישראל כחלק ממאבקה בביקוש ובשימוש, בניגוד למשטרות אחרות בעולם, אוכפת את החוק גם על משתמשים.
דגש זהה לכל סוגי הסמים - בפקודת הסמים המסוכנים אין הבחנה בין סוגי הסם השונים, כך גם טיפול המשטרה ושיקוליה המבצעיים באשר לאכיפה.
השמדת סמים ומעקב אחר יעדים - מעקב ואיסוף ראיות כנגד יעדי אדם, בנוסף להשמדת הסמים הנתפסים.
אסכולות "צמצום הנזק" "שיקום מלא" של השימוש בסמים – בעד או נגד
כפי שסקרתי בהקדמה לחיבורי זה עוד בתחילת המאה שעברה השימוש בסמים לא היווה הפרת חוק ולא בעיה חברתית או רפואית. נהפוך הוא, השימוש בתרופות המכילות סמים היה נפוץ ונמכר לכל דורש. דא עקא, מגפת ההתמכרות לאופיום עוררה מדינות רבות בעולם לנקוט בצעדים לצמצום התופעה. דבר זה יצר אמנות בינלאומיות והסכמים בין מדינות למען צמצום ייצור הסמים המסוכנים והסחר בהם בעולם.
למרות זאת, השימוש בסמים הלך וגדל במשך השנים, מדי שנה מגיעים סמים חדשים לשוק הסמים הבלתי חוקיים, יש האומרים כי האיסור על השימוש בסמים יצר סקרנות בקרב אנשים ובמיוחד בני הנוער. הסמים נעשו נפוצים יותר והשימוש הגיע גם לאוכלוסיות חברתיות גבוהות יותר.
עצם העובדה שהשימוש בסמים חדר לאוכלוסיות נורמטיביות חזקות וטובות גרם להגברת הקולות שאמרו כי יש לבחון בצורה מחודשת את החוקים הנוגעים לאיסור השימוש לרעה בסמים וללגליזציה של השימוש בסמים. הנימוקים שנשמעו בעד השימוש בסמים היו: חופש הפרט, הזכות המוסרית של הפרט להשתמש בסמים, מניעת תיוג המשתמשים, מניעת פעילות של ארגוני הפשיעה וסוחרי הסמים, ירידת מחירי הסמים, שמירה על איכות הסמים, בריאות המשתמשים, מניעת התייחסות למשתמשים כעבריינים, חסכון תקציבי.
נימוקים בעד אסכולת "צמצום הנזק" של השימוש בסמים
יש קולות בארץ ובעולם התומכים בדה – קרימינליזציה או לגליזציה[13] (להלן: "אסכולת צמצום הנזק") של השימוש בסמים. תומכי אסכולת צמצום הנזק טוענים כי שינוי בחוק יגרום מיד לשינויים הבאים: ראשית, התקציבים המוקדשים לאכיפת החוק יצומצמו בצורה ניכרת, מצב דברים זה יביא להפניית הכוח והאמצעים לטיפול בעבירות פשיעה אחרות; שנית, בזמן שהסמים יהיו חוקיים ניתן יהיה לגבות עליהם מיסים ברמה גבוהה ובכך יועשר תקציב המדינה; שלישית, ממדיי הפשיעה יצומצמו, נשים לא יצטרכו למכור את גופם בעבור מנת סם, נרקומנים לא יצטרכו לפשוע על מנת להשיג כסף למנת הסם הבאה; רביעית, בריאות המשתמשים בסמים ואיכות חייהם תשופר שהרי יצרכו הם סמים נקיים מגורמים רשמיים; חמישית, מספר המשתמשים בסמים ירד שהרי ניתן לקחת דוגמה את צריכת הטבק והאלכוהול, עצם היותם סמים מותרים לא העלתה את הצריכה בצורה משמעותית.
אכן, ניתן לראות כי מדובר בשיקולים כבדי ערך, גם אם אין מתעלמים מהסכנות שבשחרור הרסן. אבל אם רוצים להלחם בתופעת שימוש בסמים יש לחשוב בצורה שונה שהרי האסכולה של "השיקום המלא" לא נתנה את הפתרון המיוחל ואף לא צמצמה את התופעה בצורה משמעותית, אסכולת צמצום הנזק, לעומתה, תוציא את השימוש בסמים מידי "העולם התחתון", ותיתן למשתמש את המוטיבציה לקחת אחריות על עצמו. לכן זה הזמן לנסות דרך חדשה.
נימוקים נגד אסכולת "צמצום הנזק" של שימוש בסמים
יש הטוענים שהצעות אסכולת צמצום הנזק בסמים אינם רציניות לא נבחנו בצורה אמפירית מדעית, רוב התוכניות נעשו ללא מחשבה ומעקב של ניסוי וטעייה. לכן ישנם עוד שאלות לא פתורות כפי שהעלה כדלקמן:
הראשונה, באלו סמים יש להתיר את השימוש האם בכל הסמים? אולי רק בסמים הקשים[14]? אולי רק בסמים הקלים[15]? ואם להתיר, באלו קריטריונים?. השנייה, במידה והשימוש בסם יהיה מותר, איזה חלק יחולק ע"י הרשויות, איזה חלק יירכש בצורה עצמאית של מסחר?.
שלישית, האם להתיר את השימוש בסמים בכל גיל (כמו אלכוהול וטבק), האם יש מקום להבדיל בין סמים קלים וקשים ולאפשרם לשכבות גיל שונות?. רביעי, האם יש לאפשר רכישת סמים קשים רק למכורים או לכל דורש? היכן יימכר הסם, בבית מרקחת, במכונות אוטומטיות, אולי במרכולים?. חמישית, מי יקבע את אחוזי הסם הפעיל? המדינה, הספק,? האם ניתן לעשות פרסומת חופשית לצריכת סמים?. שישית, במידה והסמים יהיו חוקיים האם השימוש ייאסר על חיילים, טייסים, נהגים, ומפעילי מכונות מסוכנות?. שביעית, במידה ותותר הצריכה באופן חופשי, האם יש להגביל את השימוש באזורים מסוימים, טול לדוגמה הגבלות עישון באזורים ציבוריים.
אכן, ניתן לומר, כי מצודדי אסכולת צמצום הנזק בשימוש בסמים, השאירו בדרך מספר לא קטן של שאלות לא פתורות. גם אם ניתן מענה לשאלות אלו עדיין ישנם נימוקים כבדי משקל כנגד אסכולת צמצום הנזק שבשימוש בסמים את הנימוקים אציג כדלקמן:
פגיעה בבריאות המשתמשים – עצם שחרור הרסן יגרום לבעיות בבריאות הציבור ובדרך התנהגותו, תופעות אלו הינם תוצר של סוג הסם הנצרך ע"י המשתמש. לדוגמה, למריחואנה וחשיש, השפעות על הגוף ובמיוחד על המוח, על מנגנוני החיסון, הפעילות המינית והפוריות. עישון הקנביס משאיר בגרונו ובריאותיו של המעשן זפת פי ארבע מאשר הסיגריות. הקוקאין, מביא לדרגת אופוריה גבוהה ביותר, אך תוך זמן קצר ביותר ההשפעה פגה והמשתמש שוקע במצב של דיכאון, במצב דברים זה, חייב המשתמש במנה נוספת של קוקאין, הבעיה ששימוש ממושך גורם למצבים פסיכוטיים-פרנואיים מלווים בהזיות. ההרואין, סם נרקוטי ממכר ביותר, מצריך מינון הולך ועולה, המכור חי סביב הסם ורכישתו.
השימוש בסמים פוגע גם בלא-משתמשים – רבים מהמשתמשים בסמים הופכים בשלב זה אחר של חייהם לעברייני רכוש, זאת במטרה לממן את התמכרותם, המתמכר עלול לגרום גם נזק לסביבה המקיפה אותו, לדוגמה: התמכרות תינוקות, נשים הרות המשתמשות בסמים יולדות במקרה הטוב תינוק מכור הנדרש לגמילה, במקרים אחרים לתינוקות בעלי מומים שונים. מועדות לתאונות, נוהגים ברכב, מפעילי מכונות מסוכנות העושים עבודתם בהשפעת סמים עלולים לגרום לתאונות. אלימות ופגיעה בזולת, מתמכר נשוי ובעל משפחה אשר חייו סביב הסם מקדיש את רוב זמנו ומשאביו להשגת הסם, מצב זה גורם להתפוררות התא המשפחתי.
השלכות מדיניות הסמים – מחקרים שנעשו בעולם מראים כי המדיניות הפלילית הקיימת נושאת פרי, הדברים באים לידי ביטוי בירידה בכמות המשתמשים בסמים. בארה"ב נעשה סקר שהראה על ירידה בשימוש בסמים ע"י תלמידי בתי הספר וחיילים.
דה – קרימינליזציה תגרום לעלייה במספר המשתמשים בסמים – הדה – קרימינליזציה של השימוש בסמים תפגע בדרכי הפעולה שננקטו עד היום לצמצום השימוש בסם.
התנגדות לשימוש בסמים – במידה ונערוך סקרים בקרב כלל האוכלוסייה כולל תלמידי בתי הספר, נגלה כי אין אהדה לרעיון של התרת השימוש בסמים. מחקרים שנעשו בארה"ב הראו כי הנשאלים דורשים לתקצב את הרשויות המטפלות בבעיית הסמים במשאבים נוספים למיגור הבעיה.
ירידה בערכים מוסריים – מתן אישור לשימוש בחומרים פסיכואקטביים תתפרש ע"י הציבור הרחב כמתן לגיטימציה לכך שהסמים אינם מזיקים, בני הנוער אשר רוצים ריגושים יהוו את ראשוני המשתמשים. הבעיה שישנם סמים כמו ההרואין והקוקאין שש בהם חשש להתמכרות – דבר שיגביר את כמות הנרקומנים והמכורים. שימוש לרעה בסמים הוא לא רק מזיק אלא הוא בלתי מוסרי. היתר גורף לשימוש חופשי בסמים יסמל הריסת ערכים מוסריים של החברה האנושית, הדה – קרימינליזציה של חוקי הסמים תתפרש ע"י הציבור כנטישת "המלחמה בסמים" וכמתן גושפנקה חוקית חיובית לשימוש בסמים.
אי רצון להיגמל משימוש בסמים – מתן האישור לשימוש חוקי בהרואין ובקוקאין, יניע נרקומנים רבים לא לפנות למוסדות לטיפול גמילה ואף יוריד את גיל השימוש.
במספר מדינות בעולם כמו למשל ארה"ב, הולנד, גרמניה, איטליה ושוויץ, החליטו כי בטווח הקצר לא יחול שינוי רדיקלי במדיניות, בארה"ב בעיית הסמים כה החריפה, כך שהסיכויים להתקדמות לעבר ליבראליות בשימוש בסמים עדיין רחוקה. אזרחי ארה"ב זוכרים את שנות השבעים עת אלפי חיילים חזרו מוייטנאם, שם התמכרו להרואין, מצב שדחף את רשויות ארה"ב לקדם, באותה תקופה, את שיטות הטיפול והשיקום של הנרקומנים זאת בהמשך ל"פאניקה המוסרית[16]" שרווחה בציבור. כיום מדינות רבות חתומות על אמנות ושיתוף פעולה לצמצום היצור של הסמים. נראה שהציבור כיום אין בו את הסובלנות החברתית לשימוש בחומרים רעילים ובסמים מסוכנים בפרט, העתיד מראה על מדיניות של הגברת הפיקוח ובפגיעה בתשתיות הסמים.
סיכום
נשאלת השאלה האם מדיניות המבטאת סובלנות כלפי שימוש בסמים טומנת בחובה אלמנט של כניעה, ומכריזה על כשלון המלחמה בסמים. מדינת ישראל באמצעות "הרשות הלאומית למלחמה בסמים" משקיעה רבות בתוכניות של טיפול ושיקום, מניעה והסברה, ואכיפת חוק. לפי פרסומי הרשות מספר המכורים המצליחים בטיפולי גמילה הולך ועולה, גם האווירה בארץ היא אווירה של מאבק בנגע הסמים. במצב דברים זה, לדעתי, אין פתיחות מצד הציבור לקום ולשנות את השיטה. אקדים ואומר כי ניתן לציין שלש אסכולות לטיפול בשימוש בסמים. האחת, "לגליזציה[17] גמורה". השנייה, "צמצום הנזק". השלישית, "שיקום מוחלט". כאשר שני האסכולות הקיצוניות הינם הראשונה והשלישית. האם לא הגיע הזמן לעבור ממצב של "שיקום מוחלט" כפי שקיים היום בישראל, למצב חדש של "צמצום הנזק".
לדעתי, יש מקום לגישת ביניים המאזנת בין שתי האסכולות הקיצוניות לעיל. אקדים ואומר גישתי זו צופה פני עתיד והיא נגזרת מניסיון חיי[18] .
ברישא לחיבורי הצגתי את הנתונים הבאים לעניין שימוש בסמים בישראל: "תלמידי בתי הספר הינו כ- 10%, בקרב תלמידי האוניברסיטאות והמכללות נמדד שימוש של יותר מ- 20% - זאת בשעה שהיקף השימוש בסמים בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נשאר קבוע לאורך השנים ומסתכם בשיעור של כ- 7%".
דעת לנבון נקל, ככל שעולה הגיל הביולוגי כך הולך ודועך השימוש בסמים, ניתן ליחס זאת לרצון בני הנוער למרוד במוסכמות או להתנסות בחוויות אחרות, יש שיגידו כי מדובר בחלק מגיל ההתבגרות (להלן: "סקרנים"). נשאלת השאלה האם טיפול באותם סקרנים הינו החוק הפלילי? ואם יוחלט שכן, מהי הסנקציה ההולמת?. האם נכון, וראוי, הכנסתו של המתנסה הסקרן בסמים לעולם הפלילי ו"צריבת מצחו באות הקין" הפלילי. ומה לגבי עתידו? וכיצד יתבצע שיקומו?.
מצב דברים זה דורש שינויי חשיבה - שינויי חקיקה. רוצה לומר, כיום קובע החוק הפלילי רף ברור ביותר, בין שימוש עצמי בסמים לסחר בסמים. ההבדל הינו כמות הסם הנתפס, חזקה שבחוק זו קובעת את עוצמת הסנקציה הפלילית ואת גודל אות הקין על מצחו של העבריין. ומה לגבי תלמיד תיכון הקונה כמות גדולה של קנביס לשימושו העצמי (הרי ידוע שכל מפגש בין קונה למוכר הינו פוטנציאל לתפיסה ע"י אוכפי החוק) אשר כל כוונתו הייתה צמצום פוטנציאל התפיסה[19]. האם נכון וצודק חברתית – מוסרית, להגדירו - לתייגו כסוחר סמים?.
ומה לגבי שירותו הצבאי? ומה לעניין אי יכולתו להוציא רשיון נהיגה "בדרך המלך"? ומה לעניין העסקתו כעובד ציבור – עובד מדינה? ועוד. סוגיה נוספת העולה כמחדל, בחוק הפלילי אין הבחנה בשימוש בסוגי סמים שונים, שימוש בקנביס או הרואין יחשבו בעלי סטייה זהה. בתי המשפט יכתימו את העבריין באותו הכתם הפלילי. האם אנחנו כחברה מוסרית, לא מחמיצים בהשארת החוק הפלילי על כנו למרות עיוותיו?.
על מנת ל"גדור גדר" בשימוש בסמים בקרב הציבור יש להשאירו בחוק הפלילי, אך יש להבחין בין רצדיביזטים לבין מתנסים סקרנים אקראיים. רצידיביסטים מסלולם המשפטי/הפלילי יכול וצריך, לדידי, להישאר על כנו.
אך מתנסים סקרנים יטופלו גם ע"י החוק הפלילי, אך הפעם ללא הכתמה והטבעת אות כקלון פלילית על מצחם[20], עצם ניהול ההליך הפלילי הוא חלק מהעונש[21], הסנקציות שבתי המשפט יטילו אמורות להיות על תנאי, המוטו המנחה הינו הוליסטי, מעקבי, חינוכי. ניתן להעניש בקנסות (לכיסוי הוצאות ההליך הפלילי), יש לפתוח פתח להתיישנות קצרה של הרישום הפלילי, ומתן נתיב מיוחד למבקשי חנינה.
כאשר המדובר בתלמידי תיכון תהיה לבתי הספר דריסת רגל[22] והשפעה על גזר הדין של המתנסה הסקרן. מצב דברים זה ישליך על התנהגותו של המתנסה בבית הספר ויעזור למערכת הבית ספרית לפקח על התנהגותו, בנוסף, המתנסה המורשע יחויב "בביקור סדיר" בביה"ס, בכך ישמור על מסגרת לימודית ויתרחק מן הרחוב הלא מבוקר. כמובן שמצב דברים זה ישמור על אותם סקרנים במסגרת הלימודית הרגילה, ימנע נשירה מהמסגרת הבית ספרית, יוריד את כמות בני הנוער המנותקים ממסגרות פורמאליות (שם כמות המשתמשים עומדת על כ- 30%[23]) וישאירם במסגרות הלימוד הרגילות (שם כמות המשתמשים עומדת על כ- [24]10%) – יוריד את אחוזי המשתמשים בסמים. כמובן, שהדבר ישליך על כמות המשתמשים בקרב כלל הציבור (שם כמות המשתמשים עומדת על כ- 7%[25]).
כדי למנוע אי הבנה, יש להבדיל בין השאלה אם ראוי לאסור את השימוש בסמים "קלים" ולהעמיד לדין ולהעניש את העוברים על האיסור, לבין השאלה אם אדם זה או אחר ייטיב לעשות עם ישתמש בסמים "קלים".
תשובתי, יש לאסור את השימוש בסמים, הטיפול הנכון לסקרנים צעירים קונפורמיסטים בהתנהגותם ובדרך התנהלותם היומיומית, הינו ע"י בתי המשפט, דרך סדר הדין הפלילי, כאשר התוצאה המשפטית הרצויה חותרת למנוע השחרת עתידם ומתן אפשרות לגזרי דין ללא הרשעה במטרה להגן על עתידו של הסקרן ולראות בשימוש בסמים התנסות חד פעמית שאינה מאפיינת אותו. יחד עם זאת, משתמש רצידיביסט, יטופל ע"י החוק הפלילי הקיים, זאת לאחר שלא השכיל בשלבים המוקדמים לשנות את דרכיו בנתיבי השימוש בסם.
ביבליוגרפיה
בין יהודה, נחמן (1989). "היקף השימוש לרעה בסמים בישראל – תופעה מתפשטת או סטטית – השערות סוציולוגיות", עבריינות וסטייה חברתית, י"ז, עמ' 75-86.
גולן, מימון ונתי בר – נתן. (1995) סמים מסוכנים – שאלת הלגליזציה. עבודה סמינריונית שהוגשה במסגרת הקורס: "סמים מסוכנים – מדיניות, פיקוח, אכיפה ומשפט". אוניברסיטת חיפה.
רהב, גיורא, טייכמן מאיר, רפאל גיל, יצחק רוזנבלום, רחל המבורגר (1995) השימוש בחומרים פסיכואקטביים בקרב תושבי מדינת ישראל – מחקר אפידמולוגי III. תל אביב פור"י והרשות למלחמה בסמים.
פרופ' לסלי סבה, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים: פיקוח חברתי ומדיניות משפטית: התפתחות ה"מלחמה" בסמים בישראל.
ד"ר מנחם הורוביץ, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים: דפוסי התמודדות בסמים באירופה והמדיניות בישראל.
פרופ' גיורא רהב, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת תל – אביב:
מגמות השימוש בחומרים פסיכואקטביים בישראל.
רפ"ק אורית שפירא היימן, ר' חוליית מחקר סמים, משטרת ישראל:
מדניות האכיפה של משטרת ישראל.
פרופ' עדי פרוש, המחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת בן – גוריון:
גבולות הפטרנליזם המשפטי והאיסור על השימוש במריחואנה.
גב' דבי סיילן, בית – הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית בירושלים:
המשתמש בסמים כצרכן, חקירה ראשונית של צרכנות מוגנת כאלטרנטיבה לפטרנליזם או ליברליזם במדיניות שימוש בסמים.
ד"ר יהושע כספי, מסלול אכיפת חוק, בית ברל:
לגליזציה של השימוש בישראל כן או לא?
גב' אריאלה שגב, מנהלת המחלקה ליפול בנפגעי הסמים, משרד העבודה והרווחה:
לגליזציה של סמים.
Abdinnsky. H. (1994). Drug abse: An introduction, Sec. Ed. Chicago: Nelson-Hall Akers C. Ronald (1992). Drugs, Alcohol and society – Social structure, process and policy. Belnout: Wadsworth.
Goding' A. M, (1993). " Two hundreds years of drug abuse", journal of the Roual Society of Medicine, 86(5).
-------------------------------------------------------------------------------
[1] מבוסס על מודל שנוסה ע"י ז'ואאו גולאו שכונת קסאל ונטוסו בליסבון –פורטוגל.
[2] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שיקום מכורים לסמים קשים המטופלים בתחנות לחלוקת תחליף סם, גלעד נתן,עמ' 2, (5.6.2008
[3] ראה מאמרו של פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי תל השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, "עדכונים בטיפול בהתמכרות לסמים אופיאטיים", (27.2.2005).
[4] ראה לדוגמה בישראל: המרכז לטיפול בנפגעי סמים בחיפה, המחלקה האמבולטורית, מדיניות וקובץ נהלים, עודכן בינואר 2009
[5] הסבירות הינה סמים לשימוש אישי במשך עשרה ימים, כגון: גרם אחד של הרואין, 10 גרם אופיום, 25 גרם קנביס וכדומה
[6] רוצה לומר עבירה פלילית מסוג עוון, כאשר היום מדובר על עבירה מסוג פשע – ראה סדר הדין הפלילי.
[7] יש הסבורים כי הנימוק שמצדיק את הקרימינליציה של השימוש בסמים אינו הנימוק הפטרנליסטי של הצורך להגן על האנשים שרוצים להשתמש בסם מפני עצמם, אלא הנימוק הלא פטרנליסטי של הצורך למנוע אנשים אלא מלפגוע באינטרסים של החברה בכללה. נימוק לא פטרנליסטי זה מעורר את השאלה אם הקרימינליזציה של השימוש בסמים אינו גורם לנזק גדול יותר מעצם השימוש בסמים, שהרי המשאבים המושקעים גדולים עד מאוד.
[8] נתונים נלקחו מהאתר של "הרשות הלאומית למלחמה בסמים".
[9] ראה פרק סיום בע' 7-8, בעבודה זו.
[10] ועדה זו ידועה בשם "ועדת רולסטון (Rolleson Committee)
[11] ראה פקודת הסמים המסוכנים משנת 1925, הקובעת כי ניתן להחזיק סמים מסוכנים ובלבד שהושגו מרוקח או רופא מוסמך.
[12] יש עבירות המתייחסות לקטינים שם העונש המרבי מגיע לעשרים וחמש שנות מאסר.
[13] בחיבורי אני מתייחס למושג לגליזציה: קביעה ע"י חקיקה, שמעשה שקודם לכן היווה עבירה פלילית, אינו יותר עבירה פלילית וניתן לעשותו ללא חשש מפני סנקציות פליליות.
[14] האמפטמינים, הל.ס.ד., האקסטזי, הרואין ועוד
[15] מריחואנה, חשיש, גרס ועוד.
[16] על תופעת הפאניקה המוסרית ראה: E. Goode & N. Ben Yahuda Maoral Panics ראה מקורות נוספים ביבליוגרפיה עמ' 9 בעבודה זו.
[17] ראה הערת שוליים מס' 8 לעיל.
[18] עו"ד פלילי, בעל תואר LL.M, יוצא הפרקליטות מחלקה פלילית, מורה ומחנך במשרד החינוך 26 שנים, בעבר ניהלתי את פנימיית "כדורי", שמשתי כרכז הדרכה בתנועת הנוער "הצופים"..
[19] ראה גישתו של הובס ( 1679-1588): הובס טען שבני אדם שואפים למקסימום של ביטחון והנאה, ולמינימום פגיעות וסכנה.
[20] מצב הדומה לעברות תעבורה המטופלות ע"י המשפט הפלילי ללא אות קלון לנאשם. הרשעות תעבורה אינם נדרשות להצגה במקומות עבודה, ואינם נחשבות לסטייה פלילית משמעותית.
[21] הגשת כתב האישום, שכירת שירותים משפטיים, הגעה לדיונים משפטיים, חוסר הודאות בפסה"ד, ועוד.
[22] קיימת קונסטרוקציה משפטית הנקראת "נאמני בית – המשפט" אלו גופים או אנשים שביהמ"ש נותן להם אפשרות להביע את דעתם ולהיות מעורבים בהליך המשפטי, גם כאשר לכאורה הם אינם צד לעניין. ראה לדוגמה: "מרכז נוגה" "העמותה לאיכות השלטון" ועוד.
[23] ראה פרק הקדמה עמ' מספר 4 לעיל.
[24] ראה פרק הקדמה עמ' מספר 4 לעיל.
[25] ראה פרק הקדמה עמ' מספר 4 לעיל.
