הרשעתו של אליאור חן (להלן: "הנאשם") בהתעללות ותקיפה של שמונה ילדים, במסגרת כת אותה הנהיג.
כתב: עו"ד (LL.M), רוני (אהרון) מצליח, סט' (M.A) קרימינולוגיה א' העברית.
הנאשם, הואשם בשורה של עבירות התעללות ותקיפת קטינים, שביצע, על-פי הנטען, יחד עם אחרים, כלפי שמונה ילדים בני משפחה אחת.
מדובר בעבירות שבוצעו מספר רב של פעמים, באופן תדיר, לאורך תקופה. כתב-האישום מגוֹלל בהרחבה מעשי התעללות ואלימות אכזריים ומחרידים שביצע הנאשם, יחד עם עושי דברו, כלפי הילדים, אשר הותירו את חלקם חבולים קשות בגוף ובנפש, ואת הצעיר שבהם – לדאבון הלב – פגוע אנושות במצב של חוסר הכרה המוגדר "צמח".
הנאשם התבסס כמנהיגה הרוחני של קבוצה שמנתה מספר אנשים, נשא את אִמם של הילדים לאישה, בעודו נשוי לאחרת; ונטל על עצמו את תפקיד חינוכם של הילדים. הנאשם הורה לחברי הקבוצה לבצע מעשי תקיפה והתעללות באותם ילדים, במטרה לבצע בהם "תיקונים", ובכך לסייע להוציא מקִרבם "שדים" ו"מזיקים", ואף נטל חלק במעשי ההתעללות עצמם.
המדינה ביקשה לבסס את הרשעתו של הנאשם, בכל מעשי ההתעללות והאלימות שננקטו כלפי הילדים, על דיני השותפות, בראותה אותו כמבצע עיקרי בצוותא של כל העבירות. השתתפות בביצועה של עבירה, כביצוע עיקרי בצוותא, אינה מחייבת נטילת חלק בעשייה הפיזית של מעשה העבירה גופו, ויכולה היא לבוא לכלל ביטוי בתכנון הביצוע ובניהול הפעילות העבריינית.
בית המשפט קבע-הכריע-והרשיע את הנאשם בכך שניצב בראש הקבוצה העבריינית, שימש כאב הרוחני של העבירות אותן יזם, ונשא בתרומה פנימית מרכזית לביצוע העברייני. על-כן, אחראי הנאשם לכל עבירות האלימות וההתעללות שבוצעו בילדים: הן אלו שבוצעו פיזית על-ידו; הן אלו שבוצעו על-ידו יחד עם מי מחסידיו; הן אלו שבוצעו על-ידי מי מחברי הקבוצה על-פי הוראתו הישירה; והן אלו שנעשו, אף שלא בנוכחותו, במסגרת הנחיותיו והוראותיו הכלליות, ברוח ההתעללות והאלימות שהתווה לחסידיו בכל הנוגע לטיפול בקטינים.
תיאוריה הקלאסית
התיאוריה המתוחכמת ובעלת היוקרה האקדמאית הראשונה בתחום ההתנהגות הסוטה הייתה האסכולה הקלאסית בקרימינולוגיה, אשר ראתה את ההפרות של כללים נורמות וחוקים כפרי של רצון חופשי חישוב רציונאלי של מאזן ההנאה לעומת הסבל ולא כפי שחשבו עד אז ככניעה לשדים, מתן הסברים רוחניים שמקורם בחטא "וחוק הטבע" (אקווינס (1225-127). אסכולה זאת, יצרה תפיסה שעל מנת שאנשים יהיו קונפורמיים צריך שהסבל הנגרם מהפרות נורמות יהיה גדול יותר מן ההנאה הנובעת מהם.
תומס הובס (1588-1678) טען כי אנשים באופן טבעי פועלים לפי האינטרסים האישיים שלהם מבלי להתחשב אם הם פוגעים במישהו אחר. העומד לנגד עיניהם היא טובתם האישית-הפתרון למצב דברים זה הינו "אמנה חברתית" מעין הסכם שלום של כולם עם כולם.
הנאשם, הינו חבר "חתום" על אותה אמנה חברתית משבחר לחרוג "מהחוזה" שחתם באמנה יחשב כעבריין. במצב זה על המדינה להפעיל את מנגנוני האכיפה שבה כנגד הנאשם שהרי עצם הסכמתו לאמנה החברתית גם הסכים להעניק למדינה את הזכות להשתמש בכוחה כדי לשמור על "החוזה" ומכאן הסמכות והכוח של המשטרה לעצרו וביהמ"ש לגזור את דינו.
ג'זרה בקריה (איטליה)- נולד בשנת 1739, בשנת 1764, הוא מפרסם את החיבור בנושא- "פשע ופיקוח חברתי", זה למעשה המסמך הראשון שמדבר בצורה מסודרת על הרעיונות בנושא של פשע חברתי.
שם סיכם את רעיונותיו במסקנה קצרה: "על מנת שהעונש לא יהיה, בכל מקרה, מעשה אלימות של אחד או רבים נגד אזרח פרטי, הוא חייב להיות ציבורי בעיקרו, מיידי, הכרחי, הכי פחות אפשרי בנסיבות הנתונות, מידתי לפשעים, מוכתב ע"י החוקים".
החיבור הזה מהווה פריצת דרך מאוד משמעותית- הוא נחשב למאוד רדיקאלי- קיצוני, ובחיבור זה למעשה מציג כמה רעיונות מרכזיים שמהווים את הבסיס לתיאוריה הקלאסית בקרימינולוגיה להלן, מושגי המפתח של התיאוריה ועקרונותיה המנחים מסבירים את מאפייני המקרה הנדון שבחרתי.
דא עקא, מעשיו של הנאשם חמורים הם עד מאוד, פגיעה סדרתית, בקטינים חסרי ישע, עד כדי נכות, יש בהם לעורר את יצר הנקם וההתחשבנות לחומרה עם הנאשם. אך לא כך הם פני הדברים, בישראל המשפט הפלילי הגיוני ופרופורציונאלי בין חומרת העבירה והעונש שהרי יסודות המשפט הפלילי בישראל שאובים מהשיטה האנגלואמריקאית-הדמוקרטית.
דברים אלו יש להם כיסוי מס' מישורים כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין במשפטו של הנאשם.
התביעה ביקשה להאשים את הנאשם במספר אישומים תוך התבססות על סעיפי חוק ספציפיים שנקבעו בצורה מצמצמת ולא מרחיבה ע"י כנסת ישראל. לא למותר לציין כי בסייפא לכל סעיף חוק נקבע העונש למפרע.
ביהמ"ש לאחר שהוצגו בפניו ראיות התביעה וההגנה הכריע את הדין. כלומר, קבע אם הנאשם ביצע את הפשע או לא. אם ביצע את הפשע על השופט לבצע בקפדנות ובצורה דווקנית את הוראת החוק בקביעת העונש-ללא שיקול דעת כל שהוא.
זה שהנאשם פעל לשיטתו מתוך רצון טוב לעזור לילדים ולדאוג לחינוכם. שכל מה שעשה מתוך תפיסת עולם חינוכית שחווה בילדותו, ולשיטתו החינוך שהנהיג, אשר כלל ביצוע "תיקונים" בחלק מהילדים, נועדו כדי להטיב את מידותיהם, הואיל והיו, כלשונו של הנאשם, "מטורפים" ו"בעלי יצר הרע" אין בהם כדי לעמוד לזכותו של הנאשם שהרי חומרת העונש צריכה להיקבע אך ורק לפי מידת הנזק שהנאשם גרם לחברה. כוונת הנאשם גם היא טובה ביותר אין לה מקום להתחשבות.
הנאשם ברח מהארץ למדינה אשר אין לישראל הסכם הסגרה איתה, מטרת הבריחה הייתה רצונו של הנאשם לחמוק מאימת הדין. מדינת ישראל לא חסכה במאמצים על מנת להביא את הנאשם למשפט בארץ זאת מתוך רצון להרתיע עבריינים אחרים מלבצע פשעים וסטיות נורמטיביות ולהימלט מן הארץ תוך כוונה לחמוק מן העונש.
דבקותה של המדינה בהסגרתו של הנאשם גם ממדינה שאין לישראל הסכם הסגרה איתה, מאותת לאותם עבריינים פוטנציאלים כי אין כדאיות בבריחתם מן הדין בארץ. העונש לו צפוי הנאשם על מעשיו הינו מידתי למידת הפשעים שביצע. מידתיות זו נועדה לשתיים האחת להרתיע את העבריין הפוטנציאלי מביצוע העבירה והשנייה להלום את החומרה שבעברה לכלל החברה הנורמטיבית.
כידוע במדינת ישראל אין חוקה, אך כן, התקבלו חוקי יסוד במשפטנו. חוקי יסוד אלו הינם חוקים חוקתיים על חוקים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל, וכפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, התקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי.
ודוק, סעיף 8 לחוק היסוד: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל. שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (הדגשה שלי: ר.מ.).
העונש לא צודק כאשר חומרתו עולה על הצורך ביצירת הרתעה. רוצה לומר, אדם כיצור תבוני-רציונאלי, בשקלול הרווח וההפסד מביצוע העבירה יירתע מביצוע העבירה בפועל מחוסר כדאיות-רווחיות. כל ענישה לא מידתית להשגת המאזן הנ"ל תהייה נקמנית-רודנית בעבריין, במצב דברים זה תיסלל דרכו של הנאשם לערעור על חומרת העונש בבימ"ש דלמעלה.
במידה ותחליט המערכת המשפטית בישראל להחמיר את עונשו של הנאשם מעל ומעבר לעונשים הנוהגים בישראל לעבירות דומות. עלולה ההחמרה לגרום לכשל בהרתעה מפני ביצוע עבירות או פשעים בעתיד שהרי לעבריין העתידי "לא יהיה מה להפסיד" דבר שיביא "למדרון חלקלק" ברצונו לגדור גדר בהתנהגותו העבריינית. או במילים אחרות, החמרה באופי הסטיות העברייניות.
אכן, הנאשם ביצע את העבירות במשך זמן רב, אך מרגע היוודע דבר ביצוע העבירות לרשויות האכיפה נימלט הנאשם מן הארץ. המדינה עסקה בהסגרתו, מיד עם הסגרתו לארץ נחקר הנאשם ע"י המשטרה ולא שיתף פעולה ואפילו לא מינה לעצמו סנגור במטרה להקשות על חקר האמת "ולמשוך את הזמן" דבר שיביא לשיהוי בגזירת הדין והורדת הנושא מסדר היום הציבורי-תקשורתי.
ביהמ"ש מינה לנאשם סנגור ציבורי, קבע את התיק להוכחות בתדירות גבוהה זאת במטרה לשמור על מומנטום בין הסגרתו של הנאשם לגזירת דינו, שהרי אז רואה הציבור את הקשר "החטא ועונשו", הענישה המידית חוסכת את עינוי הדין, ותורמת לענישה אפקטיבית צודקת והוגנת.
הנאשם לא שיתף פעולה עם רשויות האכיפה ואף שמר על זכות השתיקה, זאת במטרה להקשות על הרשעתו. פריצת הדרך במשפט הייתה עת הצליחה התביעה לגייס את אם הילדים-אשתו של הנאשם כעדת מדינה. התגייסותה של האם כעדת מדינה תרמה רבות להרשעתו של הנאשם במשפט, חרף כך כל בקשותיה של האם כי תהייה פטורה מן הדין עקב עדותה נענו בשלילה.
שהרי יש חשיבות לוודאות הענישה, ולאי מתן פטור מהעונש. אכן, זכתה האם להפחתה בעונשה ובמיתון חלק מסעיפי החיקוק. דבר זה הראה לכלל הציבור כי "לא יצא החוטא נשכר" וגמול עבור העבירה יינתן לעולם.
הנאשם בסטייתו העבריינית פגע בילדים קטנים חסרי יכולת הגנה. לא תעמוד לנאשם זה ההגנה כי לא ידע את האיסור, כי לא הבין את החוק, כי חשב שהתנהגותו נורמטיבית. שהרי התעללותו בילדים חסרי ישע הינה חריגה מהתנהגות מוסרית בסיסית של אדם, באשר הוא אדם. האיסור הפלילי בסעיפי החיקוק שבהם הואשם הנאשם היו ברורים-פשוטים-ומובנים לנאשם טרם ביצוע ההתנהגות העבריינית. הציבור כולו סולד מהתנהגויות בהם הורשע הנאשם, סעיפי החיקוק הינם אוניברסאליים לכלל האוכלוסייה במדינה ואינם ייעודיים לציבור זה או אחר, כול אדם מן הישוב היה מתעב את התנהגות הנאשם והיה נרתע מביצוע העבירות בהם הורשע.
סיכום ביניים
הנאשם כיצור רציונאלי אשר ידע כי מעשיו הינם בגדר סטייה חברתית שהחוק הפלילי אוסר אותם ולצידם ענישה מחמירה. חרף כך בחר במודע להפר את אותם חוקים מתוך רצון למקסם את הנאותיו מבלי להתחשב בחברה הכללית, בכך בעצם הוציא את עצמו מן הכלל, והפר את "החוזה" שחתם אזרח שומר חוק.
במצב דברים זה כאשר "כללי המשחק" היו ברורים לנאשם ולאחר ששקלל את כלל הסבל (עונש) וההנאות מהסטייה. יש להתאים את העונש למעשה העבירה, עונש זה אמור להרתיע את רוב האוכלוסייה וגם את הנאשם הספציפי, מי שיאכוף את החוק הינה המדינה באמצעות רשויות החוק העומדות לרשותה.
ביהמ"ש מהווה את הבסיס לענישה הוגנת, שהרי בראשו עומד שופט מקצועי שלנגד עניו לשון החוק ומסגרת העונשים. השופט אמור להתאים העונש לעבירה שבא הורשע הנאשם ולא לנאשם הספציפי, נסיבותיו האישיות של הנאשם ואישיותו, אינן רלוונטיות לעצם הענישה מאחר "ומחיר" המעשה יש בו גם גורם הרתעת הרבים.
וכדברי ג'רמי בנטהם (1748-1832), שראה את האדם כיצור שנשלט ע"י דחפיו הבסיסיים, "הטבע שם את האדם תחת שלטונם של שני אדונים, הכאב והעונג, הם אלה שיוכלו להצביע על מה שעלינו לעשות ולקבוע מה אומנם נעשה".
ביקורת על התיאוריה
בתיאוריה הקלאסית לא נלקחים בחשבון הנסיבות שבהם התבצע הפשע אין התייחסות לתכונות אישיות של העבריין, כיום הענישה אינדיבידואלית לכן סיבות אישיות ונסיבות המקרה נלקחים בחשבון לעניין העונש.
ביהמ"ש אינו מתחשב בעבריין הספציפי דבר שגורם לענישה לא אינדיבידואלית. עבירה ראשונה, סדרתית או רצידיביזים אינם פרמטרים לגזר הדין. שיקולים אלו נלקחים כיום בחשבון לעניין העונש.
אין הבחנה והבדלה בין בגירים, נוער, שפויים ולא שפויים, חולים ובריאים, כיום טיעונים כי הנאשם בילדותו חווה מסכת התעללויות מבני משפחתו מעשים אלו מהווים נסיבות לקולא.
בגזר הדין נלקחים בחשבון הרתעת הרבים על חשבון הנאשם הספציפי, חברי הכת נשפטו לתקופות מאסר ארוכות במטרה לאותת ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים כיום הרתעת הרבים קיימת משיקולי הענישה.
עקרון הסוציאליזציה- אין התחשבות וראיה עתידית לאותם אסירים "נורמטיביים" שמעדו לראשונה, מהם התכנים והחברה שלה הם יחשפו בכלא והאם הדבר ילמד אותם להיות עבריינים טובים יותר?, תקופת מאסר בחברה עבריינית לנאשם שהינו אדם חרדי "נורמטיבי" שהעבריינות אינה שגרת חיו עלולה בעת שחרורו ליצור עבריין מסוכן יותר לחברה לכן כיום ישנם תוכניות שיקום בכלא להכנת העבריין להשתלבות בחברה.
הגישה לא לוקחת בחשבון את גורם הוודאות שהאדם ייתפס אלה היא מסתמכת על ההרתעה שבחומרת העונש, הנאשם שחי בתוך קהילה סגורה והצליח להקים לעצמו כת סגורה ומסוגרת חי באשליה כי הוודאות שמעשיו יחשפו הינה קטנה מאוד, מאידך פרסום הפרשה ברבים ובכל אמצעי התקשורת יוצרת את ההרתעה.
ישנה מן אכסיומה שהציבור יודע את העונשים הקיימים בחוק דבר הוכח כלא נכון, מאחר והענישה אינה אינדיבידואלית אין הבחנה בין השפעה שונה על אנשים שונים בסוגי עבירות, הנאשם אדם רציונאלי מודע למעשיו, מודע לחומרתם ולענישה שבצידם ובכל זאת בחר לבצע את המעשים ולא בפעם אחת אלה במספר רב של מקרים-דבר זה לכשעצמו מראה על כשלון השיטה שהרי חרף כל האזהרות "והכתובות על הקיר" הנאשם לא נרתע וביצע את הסטיות העבריינות.
ביבליוגרפיה
גוד, א' (2002) . על הסטייה; הסוציולוגיה של שימוש בסמים, מיניות חריגה, עבריינות, מחלות
נפש ועוד. תל-אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
וולף, י' (2001). קרימינולוגיה במקומותינו: מדע רחב-גבולות או שעטנז רב-תחומי? בתוך מ' אדד וי' וולף (עורכים), עבריינות וסטייה חברתית – תיאוריה ויישום (עמ' 18-9). רמת-גן: אוניברסיטת בר אילן.
ת"פ (ירושלים) 460/09, מדינת ישראל נ' אליאור חן, פורסם בנבו
Farrington, D. P. (2000). Explaining and preventing crime: The globalization of knowledge – the American society of criminology 1999 presidential address. Criminology, 38(1), 1-24.
Lilly, J. R., Cullen, F. T., & Ball, R. A. (2002). Criminological theory: Context and consequences (3rd Edition). Thousand Oaks, CA: Sage Publications.
Scheider, M. C. (2002). Teaching criminological theory: Presentation according to the dependent variable. Journal of Criminal Justice Education, 13(2), 387-402.
Clarke, R. V. (2004). Technology, criminology and crime science. European Journal on Criminal Policy and Research, 10,
Explaining Criminals and Crime. Raymond Paternoster. Classical and Neuve
Classical Schools of Criminolgy (2). 11-23.
Theoretical Criminology (2002). Classical and Positivist Criminology (chapter tow). 15-30.
.
עודכן ב: 15/12/2010
