בש"פ 4511/03 איתן לירז נ' מ"י


ביום 10.4.03 נרשם לעורר דו"ח תנועה בגין נהיגה במהירות מופרזת. רישיונו נלקח על-ידי השוטר שרשם את הדו"ח, והוא זומן לשימוע בפני קצין משטרה, לצורך קבלת החלטה בדבר פסילה מנהלית של רישיונו ל-30 ימים.

 

השימוע קוים ביום 13.4.03, כ-79 שעות לאחר שנטל השוטר את רישיונו.

 

העורר לא הגיע לשימוע ורישיונו נפסל. העורר הגיש בקשה להשבת רישיונו לבית-המשפט לתעבורה וביום 28.4.03 בקשתו נדחתה. על החלטה זו ערר העורר לבית-המשפט המחוזי, וביום 12.5.02 נדחה אף עררו זה. יום לאחר מכן חלפה תקופת הפסילה המנהלית ורישיונו של העורר הושב לו. ביום 21.5.03 הגיש העורר ערר זה שבפניי המופנה כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי.

 

טענתו המרכזית של העורר בפניותיו לערכאות השיפוטיות הייתה כי קצין המשטרה חרג מסמכותו, הקבועה בסעיף 47(ג)(1) לפקודת התעבורה, שכן לפי האמור בסעיף זה על השימוע להיערך "בתוך שלושה ימים", שהם - לשיטת העורר - 72 שעות לכל היותר.


האם יש לקבל את הערר?


1. ככלל אין בית-משפט זה פוסק בעניינים תיאורטיים ואינו נותן חוות-דעתו בעניינים אקדמיים גרידא. לכלל זה יש אמנם חריג, ולפיו עשוי בית-המשפט להידרש לעניין שהפך לתיאורטי אם הסוגיה שהועמדה לדיון עלולה לחזור על עצמה ולהפוך לתיאורטית לפני שניתן יהיה להכריע בה.


2. במקרה דנן, דין הערר להידחות. משהושב לעורר רישיונו חדל הערר להיות אקטואלי.


לסיכום,

 

משהושב לעורר רישיונו חדל הערר מלהיות אקטואלי.