המ 22/72 עמוס נדב נ' לילי נדב
עובדות המקרה:
פסק-הדין ניתן בערעור על החרטה בל ראש ההוצאה-לפועל, בקשר להוצאה-לפועל של חיוב במזונות לפי פסק-דין של בית-הדין הרבני, מיום ג' בכסלו תשכ"ד-19.11.63, שבו אישר בית-הדין הסכם גירושין בין המבקש והמשיבה. החיוב הוא לתשלום מזונות בתם הקטינה.
בינואר 1971 פנתה המשיבה אל ראש ההוצאה-לפועל, תל-אביב-יפו, בטענה שהמשיב לא שילם את מלוא המזונות המגיעים עבור הבת ממאי 1964 ועד לתאריך הבקשה. ראש ההוצאה-לפועל דחה את הטענות המשפטיות וקבע אחרי שמיעת עדותם של שני הצדדים שעל המבקש לפרוע את הסכום הנדרש על-ידי המשיבה.
המבקש טוען כי פסק-הדין של בית-הדין הרבני, שבו אושר הסכם הגירושין בין בני-הזוג, אינו ניתן להוצאה-לפועל מפני שהוראות ההסכם אינן ברורות. כמו כן, ראש ההוצאה-לפועל אינו מוסמך לערוך את החקירות העובדתיות הדרושות כדי לקבוע מדי פעם את ההכנסה החדשית של המבקש.
האם השהיית הליכי ההוצל"פ של פסק מזונות מצידה של הזוכה, עשויה להעביר אליה את נטל הראיה?
1. סעיף 11 (ב) של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) הקובע לגבי מזונות תקופת התיישנות של שנתיים לאחר התקופה שבעדה נפסקו המזונות, אלא אם בית-המשפט הרשה לגבות את המזונות גם אחרי עבור תקופה זו. אולם הוראה זו ואותו חוק כולו אינם חלים במקרה דנן, כי המבקש חייב במזונות לבתו הקטינה לפי הוראות המשפט העברי כדין האישי החל עליו.
2. יש ועצם השהיית ההוצאה-לפועל לזמן ארוך ללא הסבר לדבר עשויה להעביר על שכמו של הנושה אם נטל הראיה שהחוב לא סילק. אולם, במקרה דנן, המשיבה היתה נותנת למבקש קבלות על התשלומים אשר שילם, ואין בידו קבלות על ההפרשים שהיא תובעת עתה ממנו. כן היא נתנה בעדותה הסבר מספיק על הנסיבות שבגללן לא תבעה הפרשים אלה במועדם.
לסיכום,
יש ועצם השהיית ההוצאה-לפועל לזמן ארוך ללא הסבר לדבר עשויה להעביר על שכמו של הנושה אם נטל הראיה שהחוב לא סילק.
