עפ 1183/07 מ"י נ' מוחמד אחמד
על פי הנטען בכתב האישום, ביום 03/09/05 נהג המשיב ברכב, במקום ציבורי, בהיותו שיכור, ובבדיקת הנישוף התגלה, כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף הינו 690 מיקרוגרם, כמות העולה על המידה הקבועה בתקנות.
ביהמ"ש קמא הרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו, וגזר עליו את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 11 חודשים ו- 28 ימים, קנס בסך 2000 ₪ או 20 ימים מאסר תמורתו וחתימה על התחייבות בסך של 15,000 ₪ שלא יעבור אותה עבירה במשך שנתיים. המדינה מערערת על קולת העונש והמשיב על חומרתו.
האם יש להתערב בעונשו של המערער?
1. עיון בגזר דינו של ביהמ"ש קמא מלמד כי, הוא שיקף את מכלול השיקולים הן לקולא והן לחומרא, איזן בין חומרת העבירה לבין נסיבותיו האישיות של המערער.
2. המקרה הזה, הוא אחד המקרים הנמנים על הנסיבות המצדיקות סטיה מעונש המינימום זאת בהצטבר הנסיבות הבאות: המערער הודה וחסך זמן שיפוטי, עברו הדל, זו הפעם הראשונה שהוא מעורב באירוע תעבורתי כה חמור שעניינו נהיגה בשכרות וכן לעובדה כי המערער הוא בן למשפחה אשר שכלה את בנה באסון המסוקים. אציין עוד, כי ביהמ"ש קמא ייחס משקל רב להודאתו של המשיב, אשר באה על רקע המצב הראייתי הרעוע בתיק.
לסיכום,
לאחר עריכת איזון ראוי בין חומרת העבירה, לבין הודאת המשיב וחסכון זמן שיפוטי יקר, עברו הדל ונסיבותיו האישיות, העונש שהוטל ע"י ביהמ"ש קמא, היה מאוזן, ראוי והולם את נסיבות העניין, ואין מקום להתערב.