זיכוי שלושה רופאי ביה"ח בני ציון מעבירת מעשי רשלנות ופזיזות

במסגרת הכרעת הדין בקר השופט את הנוהל המצוי ברמה הארצית בבתי החולים לפיו, האחיות הן ממלכה אחת ואילו הרופאים מתפקדים בממלכה נפרדת, שאין יחסי פיקוח ביניהן, עד כדי כך שהרופאים לא מעיינים בגליונות המנוהלים על ידי האחיות והמוחזקים בתחנת האחיות, והוסיף כי זהו פגם מערכתי ומסד לרשלנות, אלא שזו "רשלנות מערכתית", ולא "רשלנות אישית" מצד הנאשמים, כך שלא ניתן ליחס להם בגינה אחריות פלילית.

כן בקר השופט את התנהלות המשטרה שהשהתה את החקירה בנסיבות המקרה, כמפורט להלן.

השופט הבהיר כי עם כל הצער והכאב לטרגדיה ולמר גורלה של זיו ושל בני משפחתה, על בית המשפט לעשות הפרדה מוחלטת בין רגשות הצער והכאב לבין בירור העובדות לאשורן והכרעת הדין ביחס לכל אחד מן הנאשמים, ודוק שאין מרפאים עוול בעוול ולא יימצא לילדה מזור בהרשעה של מי מהנאשמים, אם לא הוכח מעל לכל ספק סביר, שביצע את העבירה המיוחסת לו, או כל עבירה אחרת.

הערה: הנאשמת מס 4 האחות ליליה אוסקץ , שהיתה אחראית משמרת באותו ערב, הודתה במתן מגנזיום במינון שגוי (פי מאה ) , משפטה הופרד משלושת הנאשמים האחרים , היא הורשעה ונדונה למחצית השנה לעבודות שירות.

רקע:

הילדה הנפגעת ילידת 15.10.1998, אושפזה ביום 24.6.2001 בבית החולים: "בני ציון", לצורך טיפול והסרת גידול ממאיר זעיר במחלקת הילדים. המ דובר בגידול ידוע אצל ילדים, שסיכויי ההחלמה ממנו טובים, ואכן הטיפול להסרת הגידול לכשעצמו הצליח .

הרופאה הראשית שהטיפול בה היה מסור בידיה היתה הנאשמת מס’ 1, ד"ר דינה אטיאס. במסגרת אישפוזה טופלה ביום 25.6.2001 גם על ידי נאשמת מס’ 3, ד"ר יוליה נוביקוב ונעשה לה ביקור על ידי מנהל מחלקת הילדים, שהיה הרופא הכונן ביום 25.6.2001, פרופ’ מיכאל יפה- נאשם 2. הילדה טופלה גם על ידי האחיות שעבדו במחלקה מרגע אישפוזה ביום 24.6.2001 ועד להעברתה לטפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בשעות הבוקר של יום 26.6.2001 לאחר שלקתה בדום לב.

לצורך הסרת הגידול ניתן לילדה טיפול כימותרפי שכלל תרופה מסוג: ציספלטינום, שבין שאר תוצאות הלוואי שלה היא גורמת להקאות ולהקטנת כמות מלח המגנזיום שבגוף. כדי לאיין את תופעות הלוואי רשמה ד"ר אטיאס בגליון הוראות הרופא תוספת של תמיסת מגנזיום בכמות של 0.48 סי סי עם תמיסת מלח באמצעות עירוי דרך הוריד.

הילדה החלה לקבל את הטפול הכימוטרפי וביום 25.6.01 בשעה 17:55 האחות ליליה, שהיתה אחראית משמרת, נתנה לילדה עירוי נוזלים שכלל מגנזיום -במקום: 0.48 סי סי, כמות של 48 סי סי ,היינו כמות מגנזיום פי 100!!! .

בעקבות מתן המינון השגוי של המגנזיום הדרדר מצב הילדה , לרבות הקאות חולשה ורפיון והיא לקתה בשעה 23:30 בדום לב, בוצעה בה החייאה על ידי ד"ר נוביקוב והועברה למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם.

התביעה ייחסה לכל אחד מהנאשמים עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות בגין תפקודם למן מתן התרופה במינון שגוי ועד לנקודה בה לקתה הילדה בדום לב והועברה לרמב"ם.

אחת מן הטענות המרכזיות שהתביעה ביססה עליהן את הרשלנות המיוחסת לנאשמים היא שהנאשמים כשלו בכך, שלא הורו, בשום שלב, על ביצוע בדיקת דם, שתראה את רמת המגנזיום בדמה של זיו, למרות שלפי טענת התביעה, הופיעו אצל זיו תופעות הלוואי של הרעלת מגנזיום.

השופט ארגמן קבע לגבי כל אחד מהנאשמים את העובדות הבאות:

לגבי ד"ר נוביקוב, רופאה מתמחה במיון ילדים (נכון ליום הארוע) הוסקו המסקנות לפיהן, בביקורה הראשון, לא ניכרו על זיו תופעות לוואי ותסמינים שהם ייחודיים להרעלת מגנזיום, ולכן אף רופא סביר בעל ידע ומיומנות שהיו לד"ר נוביקוב לא היה מעלה על דעתו כל אפשרות לקיומה של הרעלת מגנזיום.

לגבי פרופ’ יפה, מנהל מחלקת הילדים (ביום הארוע) הוסקו המסקנות לפיהן, תופעות הלוואי והתסמינים שניכרו על זיו בעת ביקורו של פרופ’ יפה לא חרגו מן התופעות האופייניות לטיפול כימותרפי בציספלטינום ובאותו שלב טרם הופיעו תופעות הלוואי והתסמינים הייחודיים להרעלת מגנזיום.

לגבי ד"ר אטיאס מנהלת המחלקה להמטולוגיה – אונקולוגיה ילדים (ביום הארוע) הוסקו המסקנות לפיהן, על פי כל המידע שנמסר לה מפי האחות ליליה ומפי ד"ר נוביקוב, ועל פי מראה עיניה, לא הופיעו אצל זיו התופעות והתסמינים הייחודיים להיפרמגניזמיה ולפיכך ד"ר אטיאס היתה רשאית להניח, כרופאה מומחית לדבר, באופן סביר ביותר, כי ההקאות החולשה והרפיון אצל זיו היו תוצאה צפויה ושכיחה מטיפול כימותרפי בציספלטינום.

בהתייחס לקביעות אלו ציין השופט כי המומחה מטעם התביעה עצמה, פרופ’ היס, הבהיר כי לאור הסימפטומים שהיו לילדה הוא עצמו לא היה מגיע למסקנה שהיא סובלת מעודף מגנזיום.

שכן, סימפטומים של הקאות, חולשה ורפיון הם תסמינים ידועים אצל מי שמקבל טיפול כימותרפי.

השופט הוסיף כי התופעה של הרעלת מגנזיום היא נדירה שבנדירים כפי שהעידו המומחים בביהמ"ש וכי אחריותם של הנאשמים צריכה להיקבע בהתאם לעובדות בדבר התסמינים שנתגלו במהלך הערב ולהישמר מפני מקסם השוא של ה"חוכמה שלאחר מעשה". (דהיינו - יש לבחון מהו הידע שהיה פרוש או נמצא בטווח ידם של ה"שחקנים" ומהי הרמה המקצועית ששררה באותה העת. "אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה").

השופט קבע כי לא היתה כל רשלנות מצד הנאשמים בכל מהלך הטיפול והבדיקות שערכו לילדה, עד לשלב הקריסה בו לקתה בדום לב- אחת מתופעות הלוואי הקשות ביותר של היפרמגניזמיה .

אולם ציין כי לאור דום הנשימה בו לקתה , היה צריך להיות ברור לכל הנאשמים, כי דום הנשימה לא נגרם מהטיפול הכימותרפי בציספלטינום, ולכן היה צורך בעריכת בירור מקיף ומדוקדק, כדי לברר את סיבת דום הלב.

מדאיגה במיוחד התופעה, שלמרות ש"דום לב" מוכר, לפחות בספרות המקצועית, כתופעה מובהקת להרעלת מגנזיום במינון גבוה, אף אחד מן הנאשמים לא העלה בדעתו, שזיו סובלת מהיפרמגניזמיה במינון גבוה בזמן אמת.

השופט ארגמן הבהיר כי היה ממשיך בבירור אחריותם הפלילית של הנאשמים ביחס למעשיהם ולמחדליהם בשלב זה של ההחייאה ולאחריה, אך התביעה תחמה את מסגרת הזמן בו היא מייחסת לנאשמים את המחדלים הרשלניים, לשיטתה, עד לשלב שבו לקתה זיו בהפסקת פעולות הלב והנשימה.

השופט התייחס בבקורתו גם לנוהל הנוהג כיום- לתופעה שהאחיות הן ממלכה אחת ואילו הרופאים מתפקדים במלכה נפרדת, שאין יחסי פיקוח ביניהן, עד כדי כך שהרופאים לא מעיינים בגליונות המנוהלים על ידי האחיות והמוחזקים בתחנת האחיות, לרבות: "גליון הנוזלים", וציין כי זו איננה תופעה של בית החולים בני ציון בלבד, אלא תופעה כללית הקיימת בבתי חולים אחרים.

לעניין זה הבהיר השופט כי אין מנוס מלהעיר, כי הנוהל לפיו הרופאים לא מעיינים בגליון הנוזלים ובשאר המסמכים המנוהלים על ידי האחיות והמוחזקים בתחנת האחיות, כך שהם נאלצים לקבל את המידע המלא ביחס לחולה, שלעתים הינו מידע חיוני וקריטי לשלומו ולהחלמתו של החולה, בעל-פה, מפי האחיות, הוא מסד למרעין בישין ולתקלות.

ודוק שהרופאים לא מפקחים על עבודת האחיות באופן שוטף במסגרת מילוי תפקידן, כפי שהנאשמים העידו.

אכן, אין זה מתפקידו של בית המשפט להורות, או לקבוע מי צריך לפקח ולוודא שהוראות הרופאים, הכתובות ב"גילון הוראות רופא", מבוצעות ככתבן וכלשונן על ידי האחיות, אך ברור שמבחינה מערכתית חייב להיות פיקוח ובקרה על תיפקוד האחיות.

 זאת ועוד, מתן מידע מדוייק לרופא המטפל ולרופא הכונן המגיע לביקורת, הנעשה בע"פ על ידי האחיות, חייב להסתמך על רישום שוטף ומדוייק של העניינים, הן בגליון הנוזלים, הן באנמנזה הסיעודית, הן בגליון החום ובגיליון הזריקות והטיפולים, והן בכל מסמך אחר.

כדי שהמידע יהא מלא ומדוייק, האחיות חייבות לבצע את הרישום בזמן אמת ולא בסוף המשמרת, כדי שלא תצטרכנה להסתמך על הזיכרון.

 עוד ציין השופט את דבר המחדל ברישום האחיות וכי לו הקפידו האחיות ליליה וגילה לבצע את הרישומים בזמן אמת בגיליונות השונים, ולו במסגרת מתן המידע לרופאים היו גם מציגות את גליון הנוזלים לעיון הרופאים, במסגרת התיק הרפואי של החולה, יש טעם להניח בסבירות גבוהה מאוד, שדבר המינון השגוי של המגנזיום היה מתגלה כבר בביקורה של ד"ר נוביקוב, ואם לא אזי, בביקורו של פרופ’ יפה ולכל המאוחר, בביקורה של ד"ר אטיאס אצל הילדה.

יחד עם האמור הבהיר כי דעתו הנוהל הנוהג כיום, כפי שתואר לעיל מהווה פגם מערכתי ומסד לרשלנות, אלא שזו:

"רשלנות מערכתית", ולא: "רשלנות אישית" מצד הנאשמים, כך שלא ניתן ליחס להם בגינה אחריות פלילית.(עמ’ 450-451 להכרעת הדין).

עוד התייחס השופט במסגרת הכרעת דינו להתנהגותה של האחות גילה ענבר, אותה כינה "התחמקות חסרת האחריות" בשלב ההחייאה, שעה שהבחינה כי האחות יוליה רצה לסייע בהחייאה של הילדה והיא עצמה לא מצאה לנכון לסייע בהחייאה, ירדה במדרגות החירום כדי לא לעבור ליד חדרה של הילדה, הלכה ישר להסעה ועזבה את בית החולים . לטענתה הלכה לאכול ארוחת ערב אולם השופט לא האמין לדבריה לאחר שהובהר כי אכלה כבר קודם לכן.

(עמ’ 53 להכרעת הדין)

עוד ציין השופט כי מחומר הראיות בכללותו אינו יכול להחריש מלציין כבר בראשית הדברים את ליקויי החקירה בהתמהמהות המיותרת בה נקטה המשטרה מעת קבלת התלונה ועד אשר מצאה לנכון לפתוח החקירה של ממש בנסיבות המקרה.

שיהוי בלתי סביר ובלתי מוצדק זה בניהול החקירה, מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות יתר בבואו להעריך את מהימנות העדים מחד, ואת מידת אמיתות דבריהם מאידך, בשים לב לרמת הרזולוציה הגבוהה של פירוט הנתונים להם נזקקו העדים להשיב, הן בחקירה במשטרה, והן בחקירה בבית המשפט, בהסתמך על זיכרון כבוש של העדים, במשך חודשים ושנים, (עמ’ 410-411 להכרעת הדין).

ת.פ. 433-06 ניתן 21.9.09