ביה"ד למים דחה  ערר כנגד ביטול מכסת המים לחקלאות של העורר- קטיף, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית , ע"י מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב ,(המשיב 1).

 

הרכב השופטים : אב"ד השופט רון שפירא ונציגי הציבור גדעון הרמלין ושאול שטרייט. יחד עם האמור קבע ביה"ד כי נושא מנגנון פצוי בגין פגיעה כתוצאה משלילת  זכויות לקבלת מכסת מים שאינו קיים בחוק- ראוי שיבחן וישקל ע"י הגורמים האמונים על יישום הוראות החוק באופן בו לא יקופחו אותם חקלאים שיישוביהם הועתקו למקומות חילופיים או שהועברו כיחידים לנחלות בהתיישבות אחרת.     

 

רקע:
העורר הינו אגודה שיתופית חקלאית המאוגדת כמושב שיתופי להתיישבות חקלאית, אשר היה בין המושבים שהתיישבו בחבל עזה.

 

 עד מועד פינויו של הישוב קטיף עסקו חבריו, בין היתר, בחקלאות ועיבדו קרקעות בסמיכות למקום היישוב מחוץ לקו הירוק וכן בתוך הקו הירוק באזור הנגב המערבי. לשם הטיפול והעיבוד בקרקעות של אגודות ישובי גוש קטיף (פרט לעצמונה) באזור הנגב המערבי הקימו את חברת משקי חבל עזה (המשיבה 2 - "מח"ע"), אשר הינה מסגרת תאגידית אוטונומית. בשנת 2003 הועברה חלק ממכסתו של העורר משימוש בגידולים המשותפים אצל מח"ע לשותפות עם עצמונה.

 

העורר טען כי מושב קטיף פונה במסגרת הליכי ההתנתקות באוגוסט 2005 ופנה למסלול של העתקה הקבוע בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 כאשר הוא משמר את הפעילות החקלאית והתעשייתית שלו והחברים התיישבו יחד כאגודה נפרדת במושב אמציה.

 

לטענתו של העורר, בין היתר , מקורה של ההחלטה על ביטול מכסת המים לחקלאות בטעות וכי ההחלטה התקבלה בשרירות, שלא כדין, בניגוד להוראות מפורשות של החוק, ללא הצדקה, ללא תשתית עובדתית מינימאלית וללא הפעלת שיקול דעת, תוך הפליית העורר ופגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלו ובחופש העיסוק שלו.

 

השופט שפירא קבע בפסה"ד כי בנסיבות העניין ההחלטה התקבלה לאחר שקילת כל האינטרסים הראויים להתחשבות במקרה זה, ביניהם ניהול נכון של משק המים וניתוב מים לגורם שמעבד בשטח את הקרקעות.

 

כמו כן, לא הוכח כי נגרם לעורר נזק כלשהו, שכן מטרתה של הקצאת המים שבנדון הינה עיבוד השטחים החקלאיים, שממילא עובדו על ידי מח"ע ולא על ידי העורר ומאחר שאין המ דובר בזכות קניינית לא ניתן לטעון כי נגרם לעורר נזק או כי נפגעה זכותו בנסיבות העניין. על כן, לא מצא מקום להתערב בהחלטת המשיב. אם בעתיד ישתנה מעמדו של העורר במובן זה שיוקם ישוב וכן אם יבחר העורר לפרוש מההתאגדות במסגרת מח"ע ולבצע את העיבודים החקלאיים בעצמו, ממילא ניתן יהיה להשיב לו את מכסת המים שהועברה למח"ע, שכאמור פועלת בשמו של העורר ועבורו, חזרה אל העורר. 

 

עם זאת הוסיף השופט כי ראוי היה כי ההליך יבוצע כנדרש, באופן בו לא יקופחו זכויות מהותיות ודיוניות של העורר וחבריו, אשר מפעל חייהם עבר טלטלה של ממש עם פינויים מגוש קטיף. 

 

בסוף פסה"ד ציין השופט שפירא את הדברים הבאים:"נעיר עוד כי חוק  יישום תוכנית ההתנתקות הציב במסגרת מטרותיו מטרה שהינה "העתקת מקומות של קבוצות מתיישבים והעתקת אגודות שיתופיות התיישבותיות למקומות חלופיים, לפי הוראות חוק זה" (סעיף 1(4)). בהתאם לכך קבע החוק שתי הוראות המאפשרות למדינה להקצות למתיישבים, ובכלל זאת לחקלאים שביניהם, נחלות חלופיות... העתקת ישוב או הקצאת נחלה מחייבות, כפועל יוצא, גם הקצאה של מכסות מים, בהתאם לכללים החלים על הקצאת מים  להתיישבות חקלאית. החוק קובע  מנגנון של פיצוי כספי על פגיעה באמצעי יצור ואולם אינו כולל בהגדרותיו גם פגיעה כתוצאה משלילת  זכויות לקבלת מכסת מים. נראה כי עניין זה ראוי שיבחן וישקול ע"י הגורמים האמונים על יישום הוראות החוק באופן בו לא יקופחו אותם חקלאים שיישוביהם הועתקו למקומות חילופיים או שהועברו כיחידים לנחלות בהתיישבות אחרת. "