הרשעה בגין הסבת חניה למבנה מגורים

ה כ ר ע ת - ד י ן

א. רקע כללי:

1. על פי עובדות כתב האישום, עליהן אין מחלוקת, במקרקעין שברח' שבט מנשה 36א בהרצליה (להלן – הבית), בחלק מהבית אשר הוקם לפי היתר בניה שניתן כדין (להלן – ההיתר) והמיועד על פי ההיתר לשמש כחניה בשטח של 40 מ"ר בקירוב (להלן – מבנה החנייה), נעשה שימוש למטרת מגורים. מהתשריט הנספח לכתב האישום עולה כי מבנה החנייה צמוד לבית מצידו הדרומי ועקב שינוי השימוש הוא הפך, הלכה למעשה, לחלק מחלל הבית משום שהקיר המפריד בינו לבין הבית נהרס בחלקו.

בכתב האישום נטען כי השימוש האמור מהווה שימוש חורג ללא היתר, שהנאשמים אחראים לו מכוח היותם בעלי המקרקעין בשעת השימוש או בהיותם המשתמשים בפועל בבית. לפיכך הואשמו הנאשמים בעבירה של שימוש חורג ללא היתר כדין לפי הוראות סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה), יחד עם הוראות תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967.

2. כאמור, עובדות כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. במעמד הקראת כתב האישום השיב הסנגור המלומד לאישומים, בשם הנאשמים, כדלקמן: "אנו מודים בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, אך אנו טוענים שאין בכך משום עבירה כלשהי... מדובר בשינוי פנימי, בהפיכת החנייה לחדר טלוויזיה... אנו טוענים שמדובר בשימוש פנימי שאינו דורש היתר. הנאשמים לא מתגוררים דרך קבע בארץ. לפי התכנית המקום אמור לשמש לחנייה הוא משמש לפינת טלוויזיה..." (ר' בפרוטוקול מיום 6.4.09, עמ' 1 שורה 4 ואילך).

ב. טיעוני הצדדים:

3. מתן הכרעת הדין נדחה על מנת לאפשר לצדדים לצרף אסמכתאות משפטיות לתמיכה בטענותיהם. ב"כ הנאשמים הפנה לספרו של המלומד ד"ר ש' רויטל, דיני התכנון והבניה (מהדורה עשרים ושבע, 2008), כרך ראשון, בעמ' 668ב, בו מאוזכרת ההחלטה בה"פ (ב"ש) 4011/98 נאידיס נ' ועדת הערר במחוז הדרום (להלן – עניין נאידיס), בה נקבע כי אין לראות שימוש באחד מחדרי דירת מגורים לצורך מרפאת שיניים כשימוש החורג מהיתר, ותרופתם של דיירים הנפגעים מהפעלת העסק כאמור תהא בהגשת תביעה בעילת מטרד או בעילה דומה. כמו כן הפנה ב"כ הנאשמים, באותו הקשר, לפסק הדין בעת"מ (חיפה) 3382/06 פרוכטר חיים ואח' נ' עירית חיפה ואח', תק-מח 2007(1) 1384 (להלן – עניין פרוכטר). באותו מקרה דובר בעתירה בקשר לבקשה לשימוש חורג בשני חדרים כמשרד לאדריכלות על ידי העותר ובנו, כאשר התכנית שחלה על הבניין התירה קיום של "משרדים של בעלי מקצוע או אמנים" בבניין ובתנאי "שיגורו בתוך אותו הבית". בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא) קבע, בין השאר לנוכח העובדה שהעותר הינו דייר בבניין, כמו גם העובדה שזכות הקניין זכתה למעמד של זכות חוקתית מוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי השימוש שהתבקש תואם את התכנית, אינו חורג מהמותר ועל כן כלל אינו טעון בקשה. בית המשפט ציין עוד:

...את הוראות חוק התכנון והבניה יש לפרש כך שהפגיעה בקניין הפרטי לא תחרוג מעבר לתכלית החקיקה. במקרה זה אין בשימוש המבוקש כדי לשנות את המבנה עצמו, ככל שהדבר נוגע להיבטים הפיסיים של המבנה. אין בו גם כדי לשנות את טיב השימוש במבנה ואת האופי של הסביבה כולה. נראה כי בנסיבות אלו אין מקום לעשות שימוש בהוראות חוק התכנון והבניה כדי להגביל את מימוש הקניין הפרטי, כאשר האינטרסים המוגנים ע"י חוק התכנון והבניה כלל לא נפגעים.

4. על רקע פסיקה זו, כאשר במקרה דנא השימוש שעושים הנאשמים אינו נוגע לצד החיצוני של הבניין ואינו פוגע בקו הבניין, ביקש ב"כ הנאשמים לראות גם את מעשי הנאשמים כמעשים שאינם בגדר שימוש חורג. בנוסף, במסגרת האסמכתאות אותן צירף הוסיף ב"כ הנאשמים וביקש לטעון, לחלופין, כי ככול שבית המשפט לא יקבל את טענותיו הנ"ל בכל זאת יקבע כי עדיין יש מקום לזיכוי הנאשמים משום שמדובר בעניין פעוט הנכנס בגדר הסייג של "זוטי דברים" לפי הוראות סעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

5. ב"כ המאשימה, מצידו, טען כי אין לענייננו רלוואנטיות להלכות שנפסקו בעניין נאידיס ובעניין פרוכטר. במקרה דנא לא מדובר בשאלה של שימוש עסקי בתחום חלק מדירת מגורים, תוך בדיקת התאמתו לתכנית הרלוואנטית החלה במקום, אלא בשאלה אם שימוש למגורים במבנה, שעל פי ההיתר הספציפי שניתן מיועד לשמש כחנייה, מהווה שימוש החורג מההיתר. לפנים מן הדרוש ציין ב"כ המאשימה, כי על אף שלשיטתו אין רלוואנטיות להלכה שנפסקה בעניין נאידיס, הרי שהלכה זו צומצמה מאוד על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בעע"מ 1490/05 ד"ר וותד נשאת נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה – מחוז המרכז ואח', תק-על 2006(1) 2480 (בו נפסק, מפי כב' השופטת ע' ארבל, כי "...איני רואה הצדקה לפרש את דיני התכנון והבניה כמטילים את הנטל על דיירי הבניין להגיש תביעה כנגד בעל העסק הגורם להם למטרד, במקום לדרוש מהדייר המבקש לחרוג ממטרת המגורים של הבניין ולנהל בדירת מגוריו את עסקו, לבקש מלכתחילה היתר לכך מרשויות התכנון והבניה... לעניין עסקים אשר מקבלים קהל, אני סבורה כי אין לפטור את בעליהם מקבלת היתר לשימוש חורג, מקום בו מעוניין בעל העסק להפעיל את עסקו בדירת מגוריו המצויה בבניין הנועד לתכלית של מגורים.").

6. ב"כ המאשימה הוסיף וציין כי לפי דיני התכנון והבנייה שימוש למגורים מהווה שימוש עיקרי ואילו שימוש לחנייה נחשב כשימוש משני. קבלת עמדת הנאשמים תוביל אפוא למצב אבסורדי בו לא ניתן יהיה לאכוף את המגבלות המוטלות לפי דין על שטחים לשימוש עיקרי, שכן ניתן יהיה – ללא כל צורך בקבלת היתר – להפוך שטחים שנועדו לשימוש משני לשטחים המיועדים לשימוש עיקרי. זאת ועוד: קבלת עמדת הנאשמים תאפשר עקיפת הוראות תקנה 2(16) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002, המגדירות שינוי שימוש לשימוש עיקרי, בשטח שנועד לפי תכנית לשמש כשטח שירות, כ"סטיה ניכרת מתכנית". בנוסף ולבסוף הפנה ב"כ המאשימה למספר פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מקומיים, שבכולם נקבע כי שימוש במבנה חנייה שלא לצורך החניית כלי רכב מגבש עבירה של שימוש חורג לפי דיני התכנון והבניה.

ג. דיון והכרעה:

7."שימוש חורג" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה מתייחס לשני סוגים שונים של שימושים בקרקע או בבניין למטרה שלא הותר להשתמש בהם: האחד, שימוש חורג מתכנית; והשני, שימוש חורג מהיתר בניה שניתן (ר' רויטל, בספרו הנ"ל, בעמ' 665). במקרה דנא עסקינן ב"שימוש חורג" מהסוג השני ולפיכך השאלות הנוגעות לשימוש חורג מתכנית – שעשויות להיות מורכבות למדי, ושבהן עוסק פסק הדין בעניין פרוכטר – כלל אינן טעונות הכרעה. לענייננו, נקודת המוצא היא שכאשר ניתן היתר בניה ספציפי, הבניה והשימוש חייבים להיעשות בדיוק בהתאם להיתר. פשיטא, אפוא, שכאשר נתקבל היתר שלפיו מבנה או חלק ממבנה מיועדים לשימוש (משני) של חניה, אין כל אפשרות לטעון כי הפיכת השימוש בהם לשימוש (עיקרי) של מגורים אינה בגדר חריגה מההיתר שניתן.

8. אכן, כפי שציין בצדק ב"כ המאשימה, מדובר בשני סוגי שימוש שהם שונים מהותית מבחינת דיני התכנון והבניה, ומי שקיבל היתר לחניה אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולשנות את השימוש בחניה לשימוש למגורים (ר' והשווה עמ"ק (חיפה) 20006/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף הכרמל נ' שפר דני ואח', תק-של 2005(2), 2915). מכאן, שככול שהנאשמים ביקשו לשנות מהאמור בהיתר ולהשתמש במבנה החניה לצורך מגורים – בין כפינת טלוויזיה ובין לצורך מגורים אחר – היה עליהם לפנות לרשות ולקבל היתר כדין עובר לשינוי השימוש; ומשלא עשו כן התנהגותם מגבשת את יסודות העבירה בה הואשמו.

9. כזכור, אגב טיעוניו בשאלה אם מעשי הנאשמים מגבשים עבירה של שימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה העלה ב"כ הנאשמים – ללא טיעון מפורט – טענה כי בכל מקרה מעשיהם נכנסים בגדר הסייג של זוטי דברים לפי הוראות סעיף 34יז לחוק העונשין. כאמור, הטענה נטענה באופן אגבי, שלמעשה חרג מהחלטת בית המשפט מיום 6.4.09, אך בכל מקרה אין מקום לקבלה גם לגופם של דברים.

10. מבלי להיכנס לפרטי הסוגייה, שלגביה לא נשמע לפניי טיעון מסודר, ראוי לציין כי יישום הסייג של זוטי דברים בעבירות כגון דא, שהן תכנוניות-רגולטוריות באופיין ואינן עבירות פליליות מובהקות – דהיינו: עבירות שאינן דורשות לשם גיבושן כוונה פלילית ואינן עוסקות בהתנהגויות שהן אסורות מטבע ברייתן (mala per se) – מעורר כשלעצמו שאלות לא פשוטות (ר' והשווה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב' (תשמ"ז-1987), בעמ' 618; ע"פ (חיפה) 761/00 מדינת ישראל נ' פרנץ משה ואח', תקדין-מחוזי 2000 (3) 448, שם נפסק כי: "יש לדחות לדעתי את טענת ב"כ הנאשמים לפיה עסקינן ב"זוטי דברים" לפי סעיף 34יז של חוק העונשין. לא זה המקרה המתאים לכך, אלא מדובר בענייננו בעבירות לפי חוק התכנון והבניה שהגדרת "זוטי דברים" אינה מתאימה להם כלל בנסיבות העניין..."). ואולם, בכל מקרה, כאשר מדובר כבענייננו בשינוי שימוש של שטח משמעותי, בגודל של 40 מ"ר בקירוב, משימוש (משני) של חניה לשימוש (עיקרי) של מגורים, והכול בחריגה מההיתר ובניגוד לו, על פני הדברים אין מדובר בזוטות (ור' גם עמ"ק (חיפה) 20006/04 הנ"ל). יש להדגיש, כי המקרה דנא אינו חריג מבחינת עובדותיו ממקרים רבים אחרים של עבירות תכנון ובניה, ורבים המקרים בהם מואשמים נאשמים בגין עבירות תכנון ובניה אף בהיקפי בניה קטנים יותר. לפיכך, קביעה כי במקרה זה יש משום זוטי דברים נוגדת מושכלות יסוד בתחום התכנון והבניה (ר' והשווה עמ"ק (רמת השרון) 7214/07 מדינת ישראל נ' יפתח אלוני, תק-של 2009(1), 31414).

11. אשר על כן אני מרשיע את הנאשמים בעבירה בה הואשמו בכתב האישום.

ניתן והודע היום, ‏יום שני י"ד תמוז תשס"ט, ‏06 יולי 2009, במעמד הצדדים.