לפני
כב' השופט  בנימין ארנון
 
המבקשים:
1. מרדכי ##### 
2. שושנה    #####
ע"י ב"כ עוה"ד ירון רבינוביץ ואח'
 
 
נגד
 
המשיב:
 
 
שמואל ####
ע"י ב"כ עוה"ד  מירון, בן ציון ופריבס ושות'
 
 
החלטה
 
א. רקע עובדתי
 
1. המבקשים, ה"ה מרדכי ושושנה #### (להלן: המבקשים) הינם הוריו של המשיב, מר שמואל ##### (להלן: המשיב) - בנם הבכור מתוך ארבעת ילדיהם.
 
2. המבקשים הם בעלי זכויות חכירה לדורות במשק 63 הנמצא במושב נחלים (להלן: המשק), הכולל דיר כבשים ומטע. בנם האמצעי של המבקשים, מר אהרון מרקוביץ (להלן: אהרון) הוא בעל זכויות חכירה לדורות במשק 59 באותו המושב, הכולל מחלבה ומטע.
 
3. בשנת 1998 החליטו המבקשים, המשיב ואהרון להסדיר את יחסי השותפות ביניהם בהסכם אשר יחול על המיטלטלין בשני המשקים (משק 63 ומשק 59), וכן על פירות המקרקעין שבמשק 63 (להלן: הסכם השותפות).
 
4. על-פי הנטען על-ידי המבקשים בבקשה לביטול פסק הבורר אשר הוגשה על ידם בתיק הפ"ב 3285-09-08 - המשיב טיפל בהנהלת החשבונות של שני המשקים הנ"ל במשך כשנתיים, בשם כל השותפים, על סמך האמון שניתן בו מצד המבקשים ומצידו של אהרון. בשלב מסוים התעורר אצל המבקשים ואצל אהרון חשד כי המשיב לא נוהג כלפיהם ביושר ובעקבות זאת הגיעו השותפים להסכמה כי השותפות ביניהם תפורק.
המבקשים סבורים כי המשיב ניצל לרעה את האמון שנתנו בו לאורך השנים, ואת הרשות שניתנה לו על ידם להמשיך ולעבוד במשק לתקופה מוגבלת עד שימצא מקום חלופי. לטענתם, המשיב התחמק מתשלום חובותיו כלפיהם וכי הוא ניסה להשתלט על רכושם בדרכים שונות.
 
מאידך טוען המשיב בתגובתו לבקשה לביטול פסק הבורר אשר הוגשה על-ידי המבקשים כי מאז ימי ילדותו הוא זה שנשא בעול המשק החקלאי של הוריו המבקשים, וכן כי הקדיש את כל כולו לעבודות המשק השונות במטרה לאפשר את קיום המשפחה בכבוד. לכך הוסיף המשיב כי בשנים 1998-2006 הוא נשא לבדו בנטל העבודה במשק, ובמקביל לכך הוא גם עבד כשכיר במחלבה אחרת במושב נחלים על מנת למנוע את קריסתו הכלכלית של המשק.
 
5. לצורך פירוק השותפות התבקש ד"ר י' יצחקי (להלן: ד"ר יצחקי) להעריך את שוויו של משק 63 שבמושב נחלים, וכן את והרווחים הצפויים ממנו, וכן להכריע בענין הפיצוי הכספי לו זכאים המבקש 1 ואהרון "עקב חלוקה בלתי מאוזנת של הרכוש הקיים במשק" (פסקה ראשונה של הערכת השווי מיום 27.5.98). ביום 27.5.98 מסר ד"ר יצחקי את מסקנותיו והמלצותיו במסגרת הערכת שווי שערך למשק 63 וזו נחתמה על-ידי המשיב ועל-ידי אהרון.
 
על-פי ממצאיו של ד"ר יצחקי ניתן ללמוד כי לדעתו "חלוקת הרכוש בין השותפים נעשתה בצורה לא מאוזנת כאשר בידי שמואל מרקוביץ נותר רכוש רב בר מימוש בשווי של 649,070 ₪, בידי אהרון מרקוביץ נותר רכוש בשווי של 210,000 ₪ ובידי מרדכי מרקוביץ לא נותר כל רכוש" (עמ' 4). על יסוד קביעה זו הציע ד"ר יצחקי כי המשיב יעביר לאהרון סכום של 160,393 ₪ ולמבקש 1 סכום של 244,339 ₪ בגין חלקיהם בשותפות, וזאת - כנגד קבלות.
 
6. לנוכח המלצותיו של ד"ר יצחקי פורקה השותפות שבין הצדדים והמבקשים פנו למשיב בבקשה כי יפנה את המשק. בשלב זה נכנס לתמונה הרב יצחק שפירא אשר פנה מיוזמתו למבקשים וסיפר להם כי הרב דוד גרינוולד ביקש ממנו לשמש כבורר בינם לבין המשיב. לטענת המבקשים, בשלב מאוחר יותר הסתבר להם כי הרב שפירא נמצא "בקשרי ידידות עמוקים" עם משפחת פורר הקשורה ביחסים חברתיים ועסקיים עם המשיב. בנוסף הסתבר להם, לטענתם, אך זאת רק לאחר קבלת פסק הבורר המשלים אשר עוד יוזכר להלן, כי הרב גרינוולד לא ביקש מהרב שפירא לשמש כבורר בינם לבין המשיב, אלא רק נתן את הסכמתו לכך שהרב שפירא יפנה למבקשים ויברר עמדתם בקשר לכך.
 
7. ביום כ"ד אלול תשס"ו נחתם הסכם בוררות בין המבקשים לבין המשיב (להלן: הסכם הבוררות). בהתאם להסכם הבוררות הוקנתה לרב יצחק שפירא סמכות להכריע באופן סופי במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לקיומו והפעלתו של דיר הכבשים והמשק החקלאי הרשום שבבעלות המבקשים, לרבות פסיקה בשאלות הכספיות, הקנייניות והכלכליות אשר יובאו לפניו. מפאת חשיבותו העניינית אביא ציטוטים מחלקיו הרלוונטיים של הסכם הבוררות אשר נחתם בין המבקשים לבין המשיב:
 
"אתה תהיה רשאי לפסוק, על-פי הבנתך ולאחר שתשמע את טענותינו בעניין זה, בכל הקשור והנובע מהמחלוקת המתייחסת לקיומו והפעלתו של דיר הכבשים והמשק החקלאי על-ידי שמואל מרקוביץ, במשק הרשום על-שם מרדכי ושושנה מרקוביץ.
...
אתה תהיה רשאי להכריע הן בשאלות הכספיות הקנייניות והכלכליות האחרות אשר יובאו בפניך על-ידי הצדדים או מטעמם ופסיקתך תהיה סופית ומוחלטת, תהיה מקובלת עלינו הח"מ ותקבל תוקף של פסק-דין.
...
פסק הבוררות ינתן על-פי רוח ההלכה ולא בבחינת יקוב הדין את ההר.
 
אנו מקווים כי פתרון המחלוקת בדרך זו גם יסייע בע"ח להסיר המחלוקת האישיות שהתגלעו בינינו – והכל מחוץ לכותלי בית המשפט, ובברכת האמת והשלום אהבו".
 
8. על-פי הנטען בתגובתו של המשיב לבקשתם של המבקשים לביטול פסק הבורר, בחודש יולי 2007 נעתר המשיב להצעתו של הבורר, כב' הרב יצחק שפירא, וחתם על הצהרה אשר לטענתו היתה אמורה להוות בסיס לסיום המחלוקות במסגרת הליכי הבוררות. לשון ההצהרה היא כדלקמן:
 
"על מנת ליישב הידורים ולהקל על מהלכי השלום בין הורי היקרים שיחיו לביני, אף על פי שהדברים נהירים אבל יש צורך להבהירם בכתב, אני הח"מ שמואל מרקוביץ מצהיר ומתחייב כדלקמן:
א. כי המשק והמטעים הידועים כמשק מס' 63 במושב נחלים (להלן: "הנחלה", "המשק"), שייכים בלעדית להורי היקרים מרדכי ושונה מרקוביץ שיחיו. ואין לי ו/או למי מטעמי כל חלק ו/או זכות בהם ו/או חלק מהם, מלבד הסכמת הורי היקרים שיחיו לאפשר לי לקיים ולהחזיק עדר הצאן בנחלתם (עפ"י פסק בוררות 1998 יצחקי).
ב. כמו כן הנני מצהיר שלא היה לי ואין לי ו/או למי מטעמי ולא יהיו לי ו/או למי מטעמי תביעות ו/או טענות מכל סוג שהוא  ביחס למשק מס' 63 בעתיד.
ג. אני מתחייב בזה כי במידה והורי היקרים שיחיו יבקשו למכור את המשק ו/או להשכירו ו/או אם יארע אירוע אחר שיחייב עזיבת הנחלה ואקבל הודעה על כך,  אפנה את הנחלה בתוך פרק זמן סביר שיידרש לפינוי מהנחלה מיום קבלת ההודעה וכפי פסיקת הבורר.
ד. לא אעשה שינוי מכל סוג שהוא במשק מבלי שתתקבל תחילה רשות בכתב מהורי היקרים שיחיו.
ה. אני מתחייב לפנות מיד את התרנגולים ואת כל הפסולת והברזלים הנמצאים בנחלה.
ו. כן אני מתחייב לאחר ניקוי השטח לדאוג ולשמור על ניקיון הנחלה והמשק.
ז. אני מצהיר שנכון להיום  עומד חובי להורי על סך של 35,500$ (שלושים וחמש אלף דולר ארה"ב) ואני מתחייב לשלמם במלואם עפ"י החלטת הבורר.
ח. אני מצהיר שאין לי  כל תביעות ו/או טענות מהורי היקרים שיחיו.
ט. הצהרה זו תקבל תוקף של פסק בוררות חלקי.
י. בכל עניין שנותר לפסיקת הבורר ו/או בכל שאלה ו/או אי הבנה יפסוק הבורר לאחר שמיעת הצדדים  ומתן אפשרות לכל צד להתייחס לטענות הצד השני והכרעתו תחייב.
 
...
 
במידה ויוברר שאין שלום בית, יוצא פסק בורר כדלקמן:
סעיפים א,ב,ג דלהלן הם נושאים אשר יפסוק בהם הבורר לאחר שיובאו בפניו טענות הצדדים ותינתן האפשרות לכל צד להתייחס לטענות רעהו.
א. המשך תפעול הדיר בנחלה ובמשק. ב. פרות מטע הזיתים השייך להורי היקרים שיחיו. ג. גובה דמי השכירות שעליי לשלם להורי היקרים שיחיו עם חתימת הסכם שכירות חודשי על השימוש במשק (בדיר ובמטע)".
 
9. ביום 19.2.08 (י"ג אדר א' תשס"ח) ניתן פסק הבורר החלקי (להלן: פסק הבורר החלקי) אשר נוסחו יובא להלן:
 
"הוצגה מצד ההורים דרישה חד משמעית לסילוקו של שמואל הי"ו מחצר ביתם בו קיים דיר העיזים שהוא מקור הפרנסה של שמואל נ"י. זו דרישה בבחינת יקוב הדין את ההר, וכל עוד דרישת ההורים קיימת, אין לי ברירה אלא לפסוק על הוצאתו של שמואל מהמקום. לצורך התארגנות ומציאת מקום חילופי ניתנים בזה לשמואל 15 חודשים שיסתיימו בתאריך 1.6.2009
כמו כן עלי להדגיש שההורים הצהירו בפני יותר מפעם אחת שלאחר אריכות ימיהם החלוקה של הרכוש שיוותר יתחלק שווה בשווה בין כל הילדים כולל שמואל הי"ו.
כמו כן הצהירו ההורים בפני שהם היו אלה שקראו לשמואל לבוא ולהצטרף לעבודות המשק והיה עליו לעזוב מקום עבודה ובמשך השנים נהגו כשותפים ממשיים לכל דבר.
כמו כן הצהיר שמואל נ"י שהוא פרע את כל הכסף לאחיו אהרן נ"י כמתחייב עפ"י פסק בוררות של ד"ר יצחקי ויחד עם זאת הצהיר שהוא חייב סך 35,000$ לאביו שיחי'.
כמו כן הצהיר שמואל נ"י שאין לו כל תביעת בעלות על שטחי הקרקע עליהם קיים הדיר לא בהווה ולא בעתיד.
כל ההצהרות הנ"ל הופכות להיות חלק בלתי נפרד מפסק בוררות זה.
בזמן הקרוב ביותר יוצא בס"ד פסק כולל המתייחס לכל התביעות הממוניות שהיו כלולים בתביעת שני הצדדים ובפסק זה יתבסס על צד היושרה כפי שהתייעצתי רבות עם יודעי ומביני דבר".
 
10. ביום 12.8.08 (יא' מנחם אב תשס"ח) ניתן פסק הבורר המשלים (להלן: פסק הבורר המשלים). על-פי קביעת הבורר בפסק זה, לא ניתן לראות בהישארותו של המשיב במשק 63 כפלישה, חרף תביעתם של המבקשים לפינויו, הואיל והמבקשים עצמם ביקשו בזמנו מהמשיב לעזוב הכל ולהצטרף לעבודות המשק. בנסיבות אלה קבע הבורר כי המשיב יקבל פיצוי חד פעמי בסך של 415,000 ₪ בגין "סילוקו מהשטח בו שהה כדין תקופה ארוכה מאוד והיה מקור פרנסתו" (סעיף 8(א) לפסק הבורר המשלים). כמו כן נקבע כי המבקשים ישלמו למשיב את כל ההוצאות הנדרשות לצורך הקמת משק חדש "במקום סביר" כנגד קבלות שיציג המשיב למבקשים. מנגד קבע הבורר כי המשיב ישלם למבקשים סך כולל של 50,000 ₪ בגין תביעותיהם כלפיו.
 
בנוסף לכך קבע הבורר כי כל הרכוש המטלטל ושאינו מטלטל הקשור למשק החי, וכן כל הרכוש הדרוש לצורך עשיית תוצרת החלב יועבר למשיב ללא כל תמורה מצידו. כן נקבע לענין מכסת החלב כי המבקשים יהיו בעלי 16% מהזכויות במכסת החלב ואילו המשיב יהיו בעל 84% מהזכויות  אך במידה והמשיב יפרע את החוב למבקשים תהא מכסת החלב שייכת לו במלואה.
 
במסגרת קביעותיו ציין הבורר כי בשיחות שקיים עם המבקשים נאמר לו "בצורה ברורה" כי הדרישה לקבל שכר דירה נעשתה בשלב מאוחר וכי לא נאמר למשיב שיהיה עליו לשלם שכר דירה עם כניסתו לשותפות וגם לאחר החלטותיו של ד"ר יצחקי.
 
11. ביום 18.8.08 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבורר החלקי ופסק הבורר המשלים בהפ"ב 6096-08-08, לבית משפט זה.
 
ביום 25.8.08 הגישו המבקשים בקשה לאישור פסק הבורר החלקי בהפ"ב 8292-08-08, לבית משפט זה.
 
ביום 4.9.08 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבורר המשלים בהפ"ב 3285-09-08, לבית משפט זה.
 
ביום 1.9.09 הגיש המשיב בקשה נוספת לבית המשפט להיעתר לבקשתו לאישור פסק הבורר על שני חלקיו הכולל את פסק הבורר החלקי וכן את פסק הבורר המשלים. 
 
ביום 8.9.08 קבעה הנשיאה, כב' השופטת הילה גרסטל: "אני מאשרת את פסק הבוררות המקורי של הרב יצחק שפירא מיום י"ג אדר א' תשס"ח ונותנת לו תוקף של פסק דין בתיקים 8292-08-08 ו- 6096-08-08. טענות הצדדים בענין פסק הבוררות המשלימים יתבררו במסגרת תיק 3285-09-08".
 
ב. טענות הצדדים
 
12. לטענת המשיב, פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל מיום 8.9.08 נסמך על הנחה מוטעית כי שני הצדדים להליך הבוררות, דהיינו – הן המבקשים והן המשיב, מסכימים כי יינתן תוקף של פסק דין לפסק הבורר החלקי, כאשר מעולם לא היתה הסכמה משותפת שכזו לגבי אישור פסק הבורר החלקי בלבד. לגירסת המשיב, עיון בשני פסקי הבורר מלמד כי מדובר בשני חלקים השלובים זה-בזה באופן שיישומו של פסק הבורר החלקי תלוי ביישום מקביל של פסק הבורר המשלים לבל יוותר המשיב "חסר כל". משום כך סבור המשיב כי פסק הבורר החלקי לא הכריע באופן שלם וסופי באף אחת מהמחלוקות שבין הצדדים וקביעותיו מהוות קביעות עובדתיות בלבד אשר שימשו מאוחר יותר כבסיס לפסק הבורר המלא. בנסיבות אלו, גורס המשיב, פסק הבורר החלקי מהווה מעין "החלטת ביניים" זמנית ועל-כן לא ניתן היה לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין. לחילופין - טוען המשיב כי אם ייקבע כי ניתן לאשר את פסק הבורר החלקי בנפרד, הרי שיש לעכב את ביצועו של פסק חלקי זה עד להכרעה בשאלת תקפותו של הפסק הבורר המשלים.
 
 
המשיב מוצא חיזוק לתפיסתו זו במכתבם של המבקשים אשר נשלח לבורר ביום 18.5.08. במסגרת מכתב זה ציינו המבקשים כי "כבר ניתן "פסק בורר חלקי" שהועבר אלינו ושבו קבעת את מועד הפינוי של בנינו שמואל מהמשק, דהיינו ביום 1.6.09 ואנו כמובן נכבד החלטה זו עד לביצועה המלא ... נודה לכב' מעלתו באם יואיל לסיים את מלאכתו ויתן את פסק הבוררות" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.). לגישת המשיב, לא בכדי מכנים המבקשים את פסק הבורר החלקי בשם "החלטה" ואת הפסק המשלים כ"פסק בוררות". חיזוק נוסף לגישתו מוצא המשיב בעובדה כי הבקשות לאישור פסק הבורר החלקי הוגשו על-ידי שני הצדדים רק לאחר מתן פסק הבורר המשלים.
 
13. לכך מוסיף המשיב וטוען כי החלטתה של כב' הנשיאה גרסטל מיום 8.9.08 ניתנה ללא קבלת תגובתו. לדבריו, הוא לא היה מיוצג אותה השעה ולפיכך משלא ניתנה על ידו תגובה לבקשת המבקשים לאישורו של פסק הבורר החלקי הרי שיש לראותה כהחלטה שניתנה על-ידי כב' הנשיאה גרסטל במעמד צד אחד. טענה זו סומך המשיב על ההלכה שנקבעה ברע"א 7034/00 ציון צדקה נ' זאב וייל ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 19.11.01) לפיה בנסיבות בהן לא נדונה בקשתו המתוקנת של אחד הצדדים בטרם ניתנה ההחלטה – דינה כדין החלטה שניתנה במעמד צד אחד. במקרים מסוג זה, סבור המשיב, מוכרים שני מסלולים בגדרם ניתן להביא לביטול ההחלטה לגופה. המסלול האחד - יסודו בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ואילו המסלול השני - מבוסס על "סמכותו הטבועה" של בית המשפט ליתן כל סעד לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).
 
לטענת המשיב, לנוכח העובדה כי החלטת כב' הנשיאה גרסטל ניתנה על יסוד ההנחה כי שני הצדדים מסכימים כי ניתן תוקף של פסק דין לפסק הבורר החלקי – ולא כך הדבר על-פי טענתו, הרי שבנסיבות אלו מסורה לבית המשפט "סמכות טבועה" "לעיין מחדש" בהחלטתה של כב' הנשיאה גרסטל. בהקשר זה סבור המשיב כי בקשתו לעיון מחדש עולה בקנה אחד עם זכות הגישה לערכאות, שמירה על הגינותו של ההליך השיפוטי, ומניעת ניצולו לרעה על-ידי המבקשים. לגירסתו, דרך זו אף עדיפה מבחינת היעילות השיפוטית לנוכח ה"חיסכון" בהגשת בקשת רשות הערעור וקיומו של דיון בערעור עצמו.
 
14. המבקשים דוחים טענה זו של המשיב. לתפיסתם, תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי מהווה חריג לכלל "סופיות הדיון", וככזה מוגבלת תחולתו רק לגבי החלטה שניתנה במעמד צד אחד. בהקשר זה מציינים המבקשים כי גם פסק הדין בענין ציון צדקה עליו נשען המשיב בטיעונו - אינו יכול לסייע בידו. שכן, הלכה זו, לטענת המבקשים, מתייחסת ומתוחמת במפורש להחלטה שניתנה במעמד צד אחד.
 
אליבא דמבקשים, החלטתה של כב' הנשיאה גרסטל ניתנה על יסוד כתבי הטענות של שני הצדדים, כאשר לפניה היו מונחות הן בקשתם של המבקשים לאישור פסק הבורר החלקי, והן בקשתו של המשיב לאישור פסק הבורר החלקי ופסק הבורר המשלים. זאת ועוד: המבקשים טוענים כי בקשתו של המשיב מתייחסת רק למועדי הביצוע הקבועים במסגרת פסקי הבורר. משכך, סבורים המבקשים, פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל ניתן על יסוד הסכמת הצדדים ובמצב דברים שכזה - אין כלל תחולה לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי.
 
לענין זה העלו המבקשים טענה נוספת, לפיה אם המשיב סבור כי נפלה טעות בהחלטתה של כב' הנשיאה גרסטל הרי שהיה עליו להגיש תובענה לביטול הפסק בדרך שבה עותרים לביטול חוזה, או לחילופין להגיש ערעור על אישור פסק הבורר. על-פי טענה זו, משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבורר החלקי מטעם המשיב במועד הקבוע לכך בדין הרי שהפסק היחיד אותו ניתן לבטל הוא פסק הבורר המשלים, וזאת - לנוכח בקשתם בענין זה של המבקשים.
 
15. בנוסף לכך יוצאים המבקשים חוצץ גם כנגד בקשתו של המשיב "לעיון מחדש" בהחלטתה של כב' הנשיאה גרסטל מיום 8.9.08. לטענתם, המשיב לא הצביע על הסמכות החוקית עליה הוא מבסס את בקשתו לעיון מחדש. ראשית, טוענים המבקשים, המשיב תולה יהבו על פסיקה הדנה בהליכי פירוק חברות וכינוסים, אשר לגבי הליכים אלה קיים סעיף ייחודי המקנה לבית המשפט סמכות לעיין מחדש בהחלטות בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף (סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). להשקפת המבקשים, מכלל ההן אתה שומע את הלאו – לו רצה המחוקק ליתן לבית המשפט סמכות לחרוג מעקרון "סופיות הדיון" ולדון מחדש בפסקי דין סופיים המאשרים פסקי בוררות - היה עושה זאת במפורש במסגרת דין ספציפי.
 
ג. דיון והכרעה
 
ג.1. פסק הבורר החלקי כ"פסק ביניים" - המסגרת הנורמטיבית
 
16. סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר פסק בוררות באופן הבא: "פסק דין שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". החוק אינו מגדיר מהו "פסק ביניים" אך סעיף י"ז של התוספת לחוק הבוררות קובע כי "הבורר רשאי לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט מוסמך לתתו, וכן רשאי הוא לתת פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).
סעיף זה של התוספת מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם הבוררות שבין הצדדים בעניינינו וזאת מחמת העדר כוונה אחרת המשתמעת מההסכם (סעיף 2 לחוק הבוררות), ובכלל זה אף לנוכח העובדה כי הצדדים לא מצאו לנכון להתנות לגבי אי החלתן של הוראות תוספת זו במסגרת הסכם הבוררות שביניהם.
 
בהעדר הגדרה מפורשת בחוק הבוררות למונח "פסק-ביניים" וכן לנוכח ניסוחו המפורש של סעיף י"ז של התוספת לחוק הבוררות, קבע בית המשפט העליון כי ראוי להתייחס אל "פסק הביניים" אשר ניתן על-ידי בורר במסגרת הליכי בוררות כאל מקבילו של פסק-דין חלקי הניתן בתובענה אזרחית (ראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(5), 497, עמ' 510 (להלן: פסק-דין ולקו)). בפסק-דין ולקו הושווה מעמדו של "פסק הביניים" בהליכי בוררות למעמדו של פסק דין חלקי שניתן על-ידי בית המשפט בתובענה אזרחית רגילה, בהתאם להוראת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי.
 
17. סמכות הבורר המוגדרת בסעיף י"ז של התוספת לחוק הבוררות המקנה לו סמכות להכריע ב"חלקים-חלקים" במחלוקות נשוא הבוררות שלפניו, פורשה בפסיקה כסמכות לפסוק בדרך של מתן פסקי דין חלקיים לענין הסעדים המבוקשים, כאשר כל אחד מפסקי הבורר הניתנים באופן כזה מהווה פסק ביניים.
 
הלכה פסוקה היא כי החלטה המסיימת רק את השלב הראשון של הדיון היא "החלטה אחרת" והחלטה מסוג זה אינה מסיימת את הדיון בהליך ותכליתה לשמש "רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" (ע"א 226/61 (המ' 224/61) מ' דורון ואח' נ' שרה צחובל ואח', פ"ד טז(3), 1911). מאידך, החלטה הניתנת במסגרת הליך התלוי בפני בית המשפט תיחשב לפסק-דין מקום בו סיים בית המשפט סופית את הדיון בעילה אחת או בסעד אחד מבין העילות או הסעדים הנתבעים. מן הראוי לצטט בקשר לכך מדברי כב' השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 609/78 משה קן-תור נ' אמנון גלבוע, פ"ד לד(1), 239, עמ' 249 (1979) המדברים בעד עצמם:
 
"ואולם יכול כי בתביעה אחת יהא על בית-המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע".
 
בתי המשפט אימצו הגדרות אלו גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר וכך נקבע כי החלטה של בורר שנטען לגביה שהיא "פסק ביניים" "תחשב לכזו רק כאשר הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (פסק-דין ולקו, שם, עמ' 497; וכן רע"א  1753/98  BIP CHEMICALS LTD  נ' ג"ד כימיקלים בע"מ, פ"ד נב(3), 334, עמ' 335). מבחן זה הוכתר בפסיקה תחת השם "מבחן הסופיות".
 
יחד עם זאת ראוי להדגיש כי נוסח הכותרת שניתנה להחלטה, כשלעצמו, אין בו כדי להעיד האם המדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת (ע"א 897/79 בנק לאומי בע"מ נ' רם עבודות עפר בע"מ, פ"ד לה(1), 352, עמ' 356).
 
 
18. בהמשך ל"מבחן הסופיות" אימצה הפסיקה מבחן עזר אשר עניינו בסעד המבוקש. מבחן זה מתמקד בהיבט הדיוני של ההחלטה (להבדיל מההיבט המהותי של מבחן הסופיות). לצורך יישומו של מבחן הסעד לנסיבות המקרה הקונקרטי יש לבחון האם ההחלטה מהווה סוף פסוק לעניין סעד או לעניין צד להתדיינות, או שמא מדובר בהכרעה בפלוגתא שבין הצדדים המהווה מעין מנגנון להמשך ההתדיינות ביניהם. במסגרת זו נבחנת גם השאלה האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו או שמא מדובר בסעד המהווה שלב זמני בקביעת הסעד הסופי (ע"א 1386/02 חיים רבינוביץ נ' דוד כץ, פ"ד נו(5), 857, עמ' 861).
 
כב' השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן עמד על הבחנה מסובכת זו בספרו "הבוררות" (תשס"א-2001), עמ' 215, באומרו: "הבחנה בין 'פסק ביניים' המכריע סופית (כפסק סופי) באחד או יותר מנושאי הבוררות ומשאיר להמשך הבוררות ולהכרעה בעניינם את הנושאים האחרים שנותרו במחלוקת לבין החלטת בורר הניתנת במהלך הבוררות בשאלה שבמחלוקת היא לפעמים הבחנה קשה ... הכותרת הניתנת ע"י הבורר להחלטה או לפסק הביניים איננה מחייבת את הגדרת המסמך שיצא מתחת ידו כאמור בכותרתו. תוכן המסמך הוא הקובע את מעמדו".
 
19. בשולי הדברים אציין כי אין להתעלם מהקשיים הרבים הכרוכים באימוץ הדרך של מתן פסקי ביניים במסגרת הליכי בוררות. אומנם, "פסק ביניים" מאפשר לפשט את סבך הסכסוכים שבין הצדדים תוך בידודם לנושאים מוגדרים אשר כל אחד מהם מוכרע בנפרד. ראו לענין זה דברי המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה "בוררות - דין ונוהל" (מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה-2005), כרך ב', בעמ' 769 וכן בעמ' 759: "האפשרות למתן פסק ביניים באה להקל על הבורר שיוכל כך לפצל את הסכסוך המורכב שנדון בפניו לסוגיות נפרדות – פסק ביניים יוכל להכריע באחת מתוך הסוגיות הרבות שבמחלוקת או בתביעה של אחד הצדדים כלפי משנהו כאשר ישנן תביעות נגדיות בין הצדדים השונים לבוררות" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).
מנגד, פסק הביניים עשוי לסבך את המשך ההתדיינות ביתר הפלוגתאות שבין הצדדים בשל קושי בביצוע מיידי של הפסק, או בשל בקשות לביטול הכרעותיו של הבורר. זאת באופן שהבורר ימשיך לדון בחלקי הסכסוך הנותרים בהסתמכו על הכרעות שלו בפסק הביניים כשבאותה השעה כבר עומדות ותלויות בקשות לביטולן לפני בית המשפט וישנה אפשרות כי לא תשארנה על כנן (שם, עמ' 769).
 
 
ג.2. "פסק ביניים" - מן הכלל אל הפרט
 
20. בראשית הדברים אעיר כי קביעתה של כב' הנשיאה הילה גרסטל מיום 8.9.08 מהווה פסק-דין לכל דבר וענין כפי שנקבע במפורש בסעיף 23(א) לחוק הבוררות: "אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט". משום כך ההלכה שנקבעה בע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי ואח', פ"ד נו(4), 505, העוסקת בהחלטת ביניים של בית המשפט – אין בידה לסייע למשיב (לענין זה ראו גם: אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007), עמ'  607).
 
21. עיון בפסק הבורר החלקי מלמד כי הבורר נדרש לשאלת פינויו של המשיב מהמשק וכן למועדים העומדים לרשות המשיב לצורך התארגנות לקראת הפינוי ולמציאת מקום חלופי. בשני הנושאים האלה פסק הבורר במסגרת "פסק הביניים" כי המשיב יפנה את המשק בתוך 15 חודשים שיסתיימו בתאריך 1.6.09.
 
בנוסף לכך ציין הבורר במסגרת "פסק הביניים" אשר ניתן על ידו כי התביעות הממוניות ההדדיות של הצדדים תוכרענה במסגרת "פסק בורר כולל" שינתן בתוך פרק זמן קצר לאחר מתן פסק הבורר החלקי. הבורר אף מצא לנכון להבהיר במסגרת הפסק החלקי (קרי: "פסק הביניים") כי הצהרותיו של המשיב מהוות חלק בלתי נפרד מפסק הבורר החלקי, ובכללן ציין הבורר כי המשיב הצהיר שפרע את כל החוב לאחיו אהרון כמתחייב מפסק הבורר שניתן על-ידי ד"ר יצחקי אך עודנו חייב לאביו סכום של 35,000$, וכן הצהיר כי אין לו כל תביעת בעלות על המקרקעין עליהם נבנה הדיר.
 
22. סבורני כי קביעות אלו של הבורר מוכיחות בצורה ברורה ומפורשת שפסק הבורר החלקי סיים באופן סופי את בירור נושא תביעת המבקשים לפינויו של המשיב ממשק 63 במושב נחלים. מבחינה זו, ניתן לקבוע כי פסק הבורר החלקי מהווה "פסק ביניים" בתביעת פינוי זו וכן ביתר הנושאים המפורטים בהצהרותיו הנ"ל של המשיב אשר גם על-פי פסיקת הבורר עצמו הם נכללים בפסק הבורר החלקי ומהווים חלק הימנו. אין נפקא מינה לענין זה אם נותרו עוד נטושות מחלוקות בין הצדדים בנושאים אחרים, שכן, כפי שהבהיר אף הבורר עצמו בפסק הביניים - סוגיות אלו הושארו להכרעתו במסגרת פסק הבורר אשר נותר לתיתו במסגרת הליכי הבוררות. זאת ועוד: גם מבחינה פורמאלית אני סבור כי הבורר נקט בלשון ברורה שאינה מותירה סימני שאלה בדבר הכרעתו הסופית של הבורר בסוגיות נשוא פסק הבורר אשר הוגדרו על ידו בפסק הבורר החלקי.
 
פסק הבורר החלקי מעניק למבקשים סעד אופרטיבי העומד על רגליו שלו, לפינויו של המשיב מהמשק השייך למבקשים בתוך תקופת זמן מוגדרת ומוגבלת. אני סבור כי לא ניתן לראות בקביעה זו של הבורר כ"מנגנון לצורך מתן סעד אחר", או כממצא עובדתי אשר נועד "להכשרת הדרך למתן הסעד הסופי המבוקש". קביעתו של הבורר בהקשר זה מהווה חוליה עצמאית העומדת בפני עצמה ומסיימת את המחלוקת בענין זה באופן שלם וסופי.
 
סיכומם של דברים: אני סבור כי פסק הבורר החלקי הינו "פסק" של בורר, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הבוררות, ועל-כן הוא ניתן לאישור ככזה. כפועל יוצא מכך הריני לקבוע כי במידה ומי מהצדדים מעוניין לבטלו – הרי שעל-פי האמור בסעיף 23 של חוק הבוררות, מוטלת עליו החובה להגיש בקשת לביטול במסגרת המועדים הקבועים בדין לשם כך.
 
ג.3. "פסק ביניים" - בקשה לביטול פסק בורר חלקי
 
23. כעולה מהרצאת העובדות אשר פורטה לעיל, ביום 1.9.08 היו מונחות לפני בית משפט זה שלוש התובענות הבאות: בקשה לאישור פסק הבורר החלקי שהוגשה על-ידי המבקשים; בקשה לאישור פסק הבורר החלקי יחד עם אישור פסק הבורר המשלים שהוגשה מטעם המשיב; ובקשה לביטול פסק הבורר המשלים שהוגשה על-ידי המבקשים.
מאחר ושלוש התובענות האלה קשורות בפסק או בפסקי הבוררות אשר ניתנו על-ידי כב' הרב שפירא, ובהתחשב בעובדה כי בשתיים מבין שלוש התובענות האלה התבקש אישורו של פסק הבורר החלקי, הורתה הנשיאה, כב' השופטת הילה גרסטל, ביום 1.9.08 כי "טרם חלף המועד להתנגדות לפסק המשלים. המבקש (המשיב – ב.א.) יבהיר אם גם לפסק המשלים קיימת הסכמה". החלטה זו נותרה ללא כל מענה מצד המשיב ולכן ביום 8.9.08 ניתן פסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל המאשר את פסק הבורר החלקי של כב' הרב יצחק שפירא מיום י"ג אדר א' תשס"ח. 
 
24. המחוקק הגדיר בצורה מפורשת ומדוייקת מסלול אחד ויחיד לתקיפתו של פסק בוררות, וזאת – באופן המוגדר בסעיף 23(ב) לחוק הבוררות לפיו: "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.). לצורך יישומה של הוראה זו נקבעה מסגרת זמנים ברורה לשם הגשת בקשה לביטול פסק הבורר. כך קובע סעיף 27(א) לחוק הבוררות כי בתוך ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, או מהיום שנמסר למבקש (אם ניתן שלא בפניו) ניתן להגיש בקשה לביטולו של פסק בוררות. בהקשר זה אציין כי בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות).
משטר זמנים זה כפוף להוראה נוספת - תקנה 10 לתקנות סדרי הדין לענייני בוררות, תשכ"ט-1968- לפיה, יש להגיש את הבקשה לביטול פסק הבוררות תוך חמישה עשר ימים מיום המצאת הפסק ובלבד שהדבר לא יעשה מאוחר מהמועד הקבוע בסעיף 27 לחוק כמפורט לעיל.
 
זאת ועוד: מחוקק המשנה הבהיר במפורש במסגרת תקנה 10 לתקנות בענייני בוררות כי אם לא תוגש בקשה לביטול פסק הבורר במועדים הנקובים בדין – בית המשפט יהיה רשאי לאשר את פסק הבוררות מבלי להיזקק לשמיעת בעלי הדין.
 
25. מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי היה על המשיב להגיש בקשה לביטול פסק הבורר החלקי באם אכן רצה להתנגד לאישורו, אך בקשה כזו לביטולו של פסק הבורר החלקי אינה מונחת לפני. בנסיבות אלה, משהחמיץ המשיב את ההזדמנות שניתנה לו על-ידי בית המשפט (כב' הנשיאה גרסטל) ובחר לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מלהגיב על הבקשה שהוגשה על-ידי המבקשים לאישור פסק הבורר החלקי באמצעות הגשת בקשה מצידו לביטול אותו הפסק – הרי שעל-פי הדין היה מקום לאשר את פסק הבורר החלקי לבקשת המבקשים - כפי שאכן נעשה על-ידי כב' הנשיאה גרסטל.
 
לענין זה ראו דברי בית המשפט העליון ברע"א 9178/05 ל.ה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ נ' סגולה בר כוכבא (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 23.3.08) שם נפסק כדלקמן: "המבקשת לא רכשה מעמד לטעון כנגד הבקשה לאישור פסק הבורר, מאחר שמעולם לא הגישה בקשה תקינה לביטול הפסק ושלמה בגינה אגרה, באופן שרכשה לה מעמד להתנגד לאישור. ... משלא היתה בפני בית המשפט המחוזי בקשה תקינה לביטול הפסק, דין בקשתה של המשיבה לאישור הפסק היה להתקבל, וכך נהג בית המשפט המחוזי, וכדין כך. ... במצב דברים זה, לא עמדה בפני בית המשפט המחוזי כל עמדה פורמלית מטעם המבקשת, קבילה מבחינת סדרי הדין, לענין ביטול הפסק, והפועל היוצא מכך הוא כי, ככל שהדבר נוגע לגוף פסק הבוררות, בהעדר בקשה לביטול הפסק, היה מקום לאשרו, כפי שבפועל הדבר נעשה" (עמ' 5, פסקה ב') (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
 
ג.4. בקשה ל"עיון מחדש" בפסק דין המאשר פסק בורר - המסגרת הנורמטיבית
 
26. ההסדר החקיקתי של עיון מחדש בפסק דין חלוט בעניין אזרחי לא מצא עיגון בחקיקה האזרחית, והוא הוגבל לבירור מחדש של פסק-דין סופי שניתן בתחום הפלילי (ראו: סעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
 
יחד עם זאת, בית המשפט העליון הכיר בסמכות של בית המשפט לבטל פסק דין אזרחי חלוט, מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, אלא שתחום פרישתה של הדוקטרינה צומצם לנסיבות מיוחדות המקנות עדיפות לשיקולי צדק על פני שיקולים של סופיות הדיון ומעשה בית דין. הפסיקה בה נדונה האפשרות לעיין מחדש בפסק אשר ניתן בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים בהם נטען כי פסק הדין הושג בתרמית, וכן למקרים בהם נטען כי התגלתה ראייה חדשה שבכוחה לשנות את ההכרעה מיסודה ואשר לא ניתן היה להשיגה בשקידה סבירה עובר למתן פסק הדין (ראו סיכום ההלכה בענין האפשרות לבטל פסק דין אזרחי חלוט בע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נז(3), 366, עמ' 371 (2003)).
 
הלכה זו אומצה גם בנוגע לפסקים בענייני בוררות ובהקשר זה נקבע כי אין הבדל בין פסק-דין המאשר פסק בוררות לבין פסק הבורר עצמו (רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק נ' יונה שאול בפש"ר (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 14.1.98), פסקה 2).
 
לשם שלמות התמונה ראוי לציין כי הדרך הדיונית שהתוותה הפסיקה לצורך ביטול פסק דין מחמת נסיבות מיוחדות של תרמית, או לחילופין - בשל גילויין של ראיות חדשות, היתה באמצעות עתירה לביטול פסק-הדין במסגרת תובענה חדשה ולא במסגרת ההליך המקורי שהסתיים.
 
בנסיבות המקרה הנוכחי לא הועלתה לפני כל טענה בדבר תרמית כלשהי שדבקה בפסק הבורר החלקי, או לחילופין - בדבר ראיות חדשות שהתגלו לאחד מהצדדים לסכסוך שאיש לא יכול היה בשקידה סבירה להשיגן טרם מתן פסק הבורר החלקי.
 
27. בהקשר זה אציין כי אני סבור שאין מקום להכיר - בנסיבות המקרה הנוכחי - בחריג נוסף לכלל בדבר "סופיות הדיון" מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
 
ג.5. בקשה ל"עיון מחדש" - "סמכות טבועה"
 
28. על-פי התפיסה העומדת בבסיס המוסד המשפטי של "הסמכות הטבועה", נתונה לבית משפט סמכות להושיט סעדים מסויימים ולפעול בדרכים מסויימות, על אף שאינם קבועים בחוק החרות, וזאת כחלק מהכוחות והסמכויות המוקנים לבית המשפט באופן טבעי לשם מילוי תפקידו ולשם עשיית צדק.
 
סמכות זו קנתה לעצמה הגדרות רבות אך מן הראוי לצטט בהקשר זה את דבריו הקלאסיים של כב' השופט ברנזון בד"נ 22/73 יגאל  בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כח(2), 89 (1974) בעומדו על טיבה של הסמכות הטבעית: "הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים : עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשייה היומיומית שלו" (עמ' 96).
 
29. הפסיקה נדרשה לא אחת להתוויית אמות המידה הראויות לשם קביעת גבולותיה של "הסמכות הטבועה", אולם בסופו של יום נותרה שאלת קיומה של הסמכות הטבועה תלויית הנסיבות הענייניות שבגדרן הועלתה השאלה. בע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו(3), 279 (1992), סיכם בית המשפט העליון את ההלכה שהתגבשה לענין "הסמכות הטבועה" בדברים הבאים:
 
"קיומה של "סמכות טבועה" הוא פועל-יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני, שבית המשפט איננו רשאי, משיקולי עשיית צדק, למנעו מן הנזקק לו. עמד על כך ד"ר פ' גולדשטיין בפתח מאמרו "הסמכות הטבועה' של בית המשפט", עיוני משפט י (תשמ"ד) 37, בעמ' 39:
"מהי, אפוא, 'הסמכות הטבועה'?
הניסיון מלמד, כי התשובה על כך אינה יכולה להינתן על דרך ההגדרה והנוסחה, או הפרשנות החד-משמעית, אלא על דרך ישומה והדגמתה בלבד.
ניתן, עם זאת, לתאר את עקרון היסוד כך: המינוח 'סמכות טבועה' ודומיו ננקט לתיאור כוח בית-משפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים במישור הפרוצדורה ובזיון בית המשפט, למען ההגנה על יכולתו התפקודית-מוסדית, להבטחת אי-ניצול הליכיו לרעה ומניעת אי-צדק בולט, העלול לנבוע מקביעת מועדים לעשיית פעולה בפסק דין"" (עמ' 284).
 
ברוח זו פסק גם כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר ברע"א 1233/91 אהרון ג'רבי נ' הרצל בן דוד, פ"ד מה(5), 661, עמ' 668: "מקום בו מוקנית סמכות שמטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן, יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים שאינם פתוחים לשום התחשבות בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן, משום תרתי דסתרי. בקביעת המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי קיום התחייבויות. בכגון דא יש להיזהר תכלית הזהירות; אולם, גם לא נתכוונו לכך שאף אם מקרה יהיה קשה ככל שיהיה, לא ניתן יהיה לעולם להושיט סעד".
 
יחד עם זאת: עיון בפסיקת בתי המשפט בה נדונה סוגיית ה"סמכות הטבועה" מלמד כי אבן הבוחן לקיומה של סמכות טבועה הינה נחיצות וחיוניות הסמכות לשם שמירה על תפקודיותו של בית המשפט ומניעת אי צדק ועיוות דין בולטים וקיצוניים.
 
30. בתי המשפט חזרו והדגישו כי יש להישמר מפני עשיית שימוש ב"סמכות הטבעית" במקרה שבו ההימנעות מכך אינה מובילה לאי-צדק ברור ובולט, ועל רקע זה התגבש הכלל כי רק במקרים מיוחדים וחריגים ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הטבועה. יפים לענין זה דבריו של כב' השופט ד' לוין בע"א 748/81 אסתר סוקולבר נ' עידית הרפז, פ"ד לח(2), 688 (1984): "הסמכות שנטל לעצמו בית המשפט באותו עניין היא מאוד יוצאת דופן, והיא הולמת מקרים מאוד חריגים שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי-נמנעת מאי-הענקת הסעד היא - אונס, עושק וגרימת עוולה" (עמ' 697).
 
31. אני סבור כי במקרה שלפני לא מתקיימות נסיבות שכאלה. יתרה מזאת: אני סבור כי נסיבות העניין שלפני רחוקות מרחק רב  מהנסיבות אשר נדונו בפסיקת בית המשפט העליון אשר הצדיקו את החלת החריג לכלל בדבר "סופיות הדיון" ולביטולו של פסק-דין חלוט. באשר למקרה הנוכחי ראוי לציין כי פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל ניתן לאחר שהונחו לפני בית המשפט בקשתו של המשיב לאישור פסק הבורר החלקי ופסק הבורר המשלים, וכן בקשתם של המבקשים לאישור פסק הבורר החלקי. כב' הנשיאה גרסטל אף הגדילה עשות בכך שהקנתה למשיב פרק זמן נוסף לשקול האם ברצונו להשיג על פסק הבורר המשלים, או שומה קיימת הסכמה מבחינתו גם לגבי פסק בורר זה.
יוצא איפוא כי בניגוד לנטען על-ידי המשיב הרי שניתנה לו ההזדמנות להשמיע את דבריו אך הוא לא ניצלה. 
 
ג.6. עיכוב ביצוע פסק-הדין המאשר את פסק הבורר החלקי - סמכות עניינית
 
32. בפתח הדיון שהתקיים בתיקים שלפני ביום 6.4.09 טען ב"כ המבקשים כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל מיום 8.9.08. לדבריו, בית המשפט, מפי כב' הנשיאה גרסטל, נתן פסק סופי אשר נתן תוקף של פסק-דין לפסק הבורר החלקי. לגירסתו, משכך הם פני הדברים, בית המשפט איננו מוסמך לעיין מחדש בפסק דין חלוט שניתן על ידו, ובהתאם לכך נתונה הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הבורר החלקי לערכאת הערעור בלבד.
 
33. לטענת המשיב, טענתם של המבקשים להעדר סמכות עניינית סותרת את ההסכמה המפורשת שנתן בא-כוחם במסגרת הדיון שהתקיים בתיקים נשוא התובענות שבכותרת ביום 22.3.09 לפיה: "אנו מבקשים כי הדיון בכל התיקים שמספריהם: הפ"ב 3285-09-08 (בקשה לביטול פסק הבורר השני) תיק 6096-08-08 (בקשה לביטול פסק הבורר השני) תיק 6096-08-08 (בקשה שהוגשה על ידי שמואל מרקוביץ לאישור שני פסקי הבוררות) תיק 8292-08-08 (בקשה שהוגשה על ידי מרדכי וששונה מרקוביץ לאישור פסק הבוררות הראשון) וכן הבקשה של שמואל מרקוביץ לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע החלטתה של כב' הנשיאה השופטת גרסטל – יאוחד, וכל התיקים האלה ישמעו יחד". אליבא דמשיב, המבקשים מושתקים מכוח "השתק שיפוטי" מלחזור בהם מהסכמה זו וניסיונם זה עומד בניגוד לתקנה 149(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי עניין שהוחלט בו בקדם המשפט אין לפתוח אותו בשנית.
 
34. כלל ידוע הוא כי מקורה של הסמכות העניינית של ערכאות שיפוטיות הוא בחקיקה ואינו נתון או כפוף להסכמתם של בעלי-הדין. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא דאז מ' שמגר בע"א 119/87 מונדר חדר מרהג' נ' רפיקה עייסא רמדאן ואח', פ"ד מד(4), 377, עמ' 380:
 
"...למותר לציין, כי הואיל ומדובר בחוסר סמכות עניינית, לא היה בהסכמתם של הצדדים להתדיין בפני בית המשפט המחוזי, כדי להקנות לבית משפט קמא סמכות עניינית בנושא בו נמסרה הסמכות על ידי המחוקק לערכאה שיפוטית אחרת" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.) (ראו גם: בג"צ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ ואח' נ' שר המשפטים ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.8.07). 
 
וכן דבריו של כב' השופט אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007), עמ' 12:
 
"בית המשפט הוא שחייב בבדיקת העובדות המקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו עליה בעלי הדין. אין בהסכמתם של הצדדים להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לו סמכות עניינית בנושא שבו מסר המחוקק את הסמכות לערכאה שיפוטית אחרת ... על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסויים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין. בשתיקת בעלי הדין אין כדי להקנות לבית - משפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין." (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
 
 
ג.7. עיכוב ביצוע - הלכה למעשה
 
35. בר"ע 37/74 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2), 165, עמ' 168, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בה אושר פסק בורר. בהליך זה פנתה המבקשת אל הבורר בבקשה לבטל את פסקו מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי סעיף 15 לחוק הבוררות. בו בזמן, ועוד בטרם החליט הבורר בבקשה זו, הוגשה בקשה לאישור פסק הבורר. בנסיבות אלה, לו היה הפסק מתאשר כי אז היתה נחסמת הדרך לבקש את ביטולו בהתאם לסעיף 27 לחוק הבוררות. במסגרת החלטתו התייחס מ"מ הנשיא דאז, כב' השופט י' זוסמן, אגב אורחא, לסוגיית עיכוב הביצוע של מתן אישור פסק בורר וציין כי "אילו הגיבה המבקשת על אחת משתי ההודעות על הבקשה לאישור הפסק וביקשה מבית-המשפט להשהות את מתן האישור, יתכן שבית-המשפט היה מסכים לכך, או שהיה מסייג מתן האישור בתנאי (שהוא ממילא מובן מאליו), שאם יבוטל פסק-הבורר, בטל גם אישורו. אך המבקשת נקטה את הכלל שב ואל תעשה, ואל לה להלין על בית-המשפט המחוזי ועל בעל-דין-שכנגד שאלה לא עשו מלאכתה".
 
סוגיית עיכוב ביצועו של פסק ביניים אשר ניתן במסגרת הליכי בוררות מצאה ביטויה גם בספרה של פרופ' אוטולנגי "בוררות – דין ונוהל" (שם, עמ' 766) במסגרת סקירת יתרונותיו וחסרונותיו של פסק הביניים: "הזוכה בפסק יכול לבקש את אישור ביהמ"ש לפסק ומיד לאחר מכן לגשת להוצאתו לפועל, וזאת בטרם יינתן הפסק הסופי. אם הבורר לא כרך זה בזה את חלקיו השונים של הפסק לצורך ביצוע, הרי שהצד שהפסיד בפסק הביניים יצטרך לפנות לביהמ"ש ולבקשו לבטל פסק זה. אם בקשתו תידחה, יצטרך לבקש מביהמ"ש לדחות את ביצוע פסק הביניים עד שיינתן הפסק הסופי" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
בהמשך מוסיפה פרופ' אוטולנגי: "מכאן המסקנה שמתן פסקי ביניים בלא שהבורר יצרף הוראה בדבר עיכוב הביצוע עלול לגרום לבעל הדין נזק – הגם שיהא אולי זמני – במיוחד כאשר מוגשות לבורר תביעות נפרדות מכל אחד מהצדדים. ... אחד הפתרונות המעשיים למשל יהיה בקביעה של הבורר כי ביצוע פסקי הביניים ייעשה רק לאחר מתן ההכרעה הסופית בעניין" (שם, עמ' 768).
 
36. אני סבור כי במקרה הנוכחי ניתן להתייחס לבקשתו של המשיב לעכב את ביצועו של פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל אשר קיבלה את בקשתם של המבקשים לאישור פסק הבורר החלקי, מהווה, לכאורה, לא רק בקשה להימנע לפי שעה מאישור פסק הבורר החלקי, אלא היא אף מתיימרת להיות בקשה לכך שבית המשפט יתלה ויעכב את ביצועו של פסק הבורר החלקי עד למתן הכרעה בבקשתם של המבקשים לביטול פסק הבורר המשלים.
בענין זה כבר נפסק מפי כב' השופט י' חריש בהמ' (תל-אביב) 462/75 רם-נוף ואח' נ' עזבון המנוח צבי ספקטור ז"ל, פ"מ תשל"ה(1), 463, כי בקשה שכזו אינה בקשת עיכוב ביצוע אלא מעין התנגדות לאישור פסק הבורר שלא בדרך המוכרת על-פי הדין, דהיינו: בקשה לביטול פסק הבורר (ראו לענין זה: הפ"ב 12254-11-08 סופרקום בע"מ נ' האגף לאספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.5.09). בפסק-הדין בענין רם-נוף אומנם היה מדובר בבקשה לאישור פסק ביניים אשר ניתן על-ידי הבורר בטרם ניתן פסק הבורר הסופי, אולם הדברים נכונים ויפים גם לעניינינו: "הזמן לא יסיר את ההתנגדות, אלא הכרעה אחרת שתבוא ע"י הבורר" (עמ' 467).
 
37. יחד עם זאת, לאחר בחינה מדוקדקת של הדברים, ומניתוח הדברים המובא לעיל, הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין פסק הבורר החלקי איננו בר ביצוע בשלב זה על אף אישורו על-ידי כב' הנשיאה גרסטל ביום 8.9.08 (השוו: פסק-דין רם-נוף, שם, עמ' 468). פסק הבורר החלקי אומנם קבע והכריע, בין היתר, כי על המשיב לפנות את המשק ולמצוא לעצמו מקום חלופי בתוך תקופה של 15 חודשים שכבר הסתיימה ביום 1.6.09.
אני סבור כי קביעה זו של הבורר היתה כרוכה בארכה אשר ניתנה על ידו למשיב במסגרת פסק הבורר החלקי לצורך התארגנות המשיב ומציאת מקום אחר לשם הקמת משק חלופי.
לדעתי, ארכה זו ניתנה על ידי הבורר בהתחשב גם בהנחת הבורר עצמו שבינתיים יוכרעו על ידו הנושאים הממוניים שנמסרו להכרעתו, והדבר יאפשר את יישומו של פסק הבורר החלקי. די אם אציין כי בפסק הבורר החלקי ציין הבורר כי "בזמן הקרוב ביותר" הוא יכריע במחלוקות שנותרו להכרעתו, אך אף אם הדבר לא הינחה את הבורר בעת פסיקתו בנושא זה - הרי שניתן לקבוע כי הארכה נדרשת הן לשם מציאת מקום חלופי למשיב לצורך העתקת עסקו, והן לצורך התארגנותו הכספית לשם כך.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי הכלל המשפטי הוא כי דחיית הביצוע של פסק הביניים לא משנה את מהותו, ובכלל זה את העבודה כי הינו סופי ביחס לשאלות שהוכרעו בו (ראו לענין זה: ה"פ 1135/09, ה"פ 1084/09 כור מתכת בע"מ נ' עו"ד יעקב כהן (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 7.4.09).
 
לפיכך אני מוצא לנכון לעכב, בשלב זה, את ביצועו של פסק הבורר החלקי לתקופה של 12 חודשים אשר ימנו החל מיום 1.6.09. יחד עם זאת אבהיר כי במסגרת הדיון בבקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבורר המשלים תינתן לצדדים האפשרות לטעון גם לענין זה ולפיכך ההכרעה הסופית לענין עיכוב הביצוע תעשה במסגרת פסק הדין שינתן במסגרת בקשת המבקשים לביטול פסק הבורר המשלים. 
 
ד. סוף דבר
 
38. המסקנות המתבקשות מכל האמור לעיל בהחלטה זו הינן כדלקמן:
 
א. בקשת המשיב לעיון מחדש בהחלטה של כב' הנשיאה גרסטל מיום 8.9.08 המאשרת את פסק הבורר החלקי – נדחית בזאת, ולפיכך האישור מיום 8.9.08 של פסק הבורר החלקי אשר ניתן על-ידי הבורר ביום 19.8.08 נותר בעינו, והוא בר תוקף מחייב.
 
ב. ביצועו של פסק הבורר החלקי הנ"ל יעוכב, בשלב זה, לתקופה של 12 חודשים שמניינם יספר מיום 1.6.09, אך יחול לגביו גם האמור בפסקה 37 של החלטה זו.
 
ג. המשיב ישא בתשלום הוצאות המבקשים לרבות שכר טירחת עורך-דין בגין בקשה זו בסך של 15,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין.
 
המזכירות תמציא החלטה זו לבאי-כח הצדדים בדואר רשום ובפקסימיליה.
 
 
 
 
 
ניתן היום,  כב' סיון תשס"ט, 14 יוני 2009, בהעדר הצדדים.