מדי שנה, ישראלים רבים נאלצים להתמודד עם כתבי אישום המוגשים כנגדם בגין ביצוע עבירת סמים. האם, לאחר חקירת החשוד/הנאשם, או הגשת כתב אישום כנגדו, יש להותיר את האחרון במעצר עד תום ההליכים? האם ניתן להסתפק במעצר בית ומהי עמדתה של ההלכה הפסוקה בסיטואציות כגון דא? אלה הן המחלוקות אשר עמדו בין המדינה לבין העורר, במסגרת הערר שיתואר להלן.
פורום מעצר - זכויות עצורים ושחרור ממעצר
פורום עבריינות נוער
פורום סמים
פורום כתב אישום במשפט הפלילי
העורר נעצר לראשונה בנובמבר 2012 בגין חשד לביצוע עבירות סמים שונות (כגון סחר, החזקה, ייצור סמים מסוכנים, שימוש עצמי ועוד). בית המשפט השלום בתל אביב הורה על מעצרו של העורר לשלושה ימים ולאחר מכן האחרון שוחרר למעצר בית. החל מתאריך זה, ועד למתן ההחלטה דנן (בדצמבר 2012) העורר שהה בתנאי מעצר בית מלא. במסגרת מעצר הבית, נקבעו תנאים מגבילים נוספים על העורר, אך הוא הוצב ללא פיקוח של משמורנים.
כשבועיים וחצי לאחר המעצר הראשוני, הוגש כנגד העורר כתב אישום. כתב האישום ייחס לו עבירות שונות בתחום הסמים. יצוין כי בין עבירות אלה, עבירת הסחר לא נכללה. דהיינו, לא יוחסה לעורר עבירה של סחר בסמים. במקביל להגשת כתב האישום, המדינה ביקשה להורות על מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי, אשר בחן את בקשת המדינה, קבע כי נראה שהעורר הינו "סוחר סמים לכל דבר ועניין" ועל כן מקומו במעצר. עם זאת, בית המשפט התיר לעורר, בין השאר בשל עברו הפלילי הנקי, להגיש ערר על החלטתו (ועל כן ביצוע המעצר נדחה בהתאם). העורר אכן הגיש ערר כנגד החלטת בית המשפט. טענתו המרכזית בערר הייתה כי הוא השתחרר ממעצרו לאחר 21 ימים, ולא היה הצדקה לעצרו מחדש.
טענות הצדדים
העורר טען כי הלכה פסוקה שבית המשפט צריך להימנע ממצבים בהם אדם שנעצר ושוחרר ייעצר בשנית (וזאת במקרים בהם תנאי המעצר לא הופרו או שלא התקיימו נסיבות מיוחדות אשר הצדיקו הליכה בדרך אחרת). למעשה, העורר טען כי לא התרחש בעניינו דבר חדש אשר היה יכול להצדיק סטייה מההלכה הפסוקה באשר להחזרת משוחרר למעצר.
העורר הציג טענה נוספת. לדבריו, בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי החומרים אשר נתפסו ברשותו היו אכן סמים מסוכנים על פי פקודת הסמים המסוכנים. לשיטתו, היה קיים שוני מהותי בהרכב הכימי של החומרים לעומת הסמים המסוכנים בפקודה וחוות הדעת המשטרתית אשר ביססה את החלטת בית המשפט לא הבחינה בהבדל זה. טענה שלישית אשר הוצגה על ידי העורר הייתה כי הוא אב לשלושה ילדים קטינים ואדם ללא עבר פלילי עד לאירועים נשוא ערר זה.
המדינה עמדה על ההצדקה בנוגע למעצר העורר והיא הסתמכה על חוות דעתו המקצועית של המומחה המשטרתי. המומחה קבע באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עסקינן בסמים מסוכנים לפי הגדרת הפקודה. זאת ועוד, המדינה הוסיפה כי בית המשפט המחוזי, כאשר הוא הורה על עיכוב המעצר (לשם הגשת ערעור), סטה מההלכה הפסוקה שנקבעה בעניינים כגון דא בבית המשפט העליון (לדוגמא, בש"פ 3396/97 מדינת ישראל נ' גוזלן).
דיון והכרעה
בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי דין הערר להתקבל. ראשית, בית המשפט התייחס לכך שבית משפט קמא הגדיר את העורר "סוחר סמים" למרות שהאחרון כלל לא הואשם בכך במסגרת כתב האישום. הודגש כי כתב האישום ייחס לעורר עבירה של החזקת סמים מסוכנים אך לא של סחר בהם. זאת ועוד, בית המשפט מצא דברי טעם בטענותיו של ב"כ העורר.
בית המשפט הדגיש כי הוא איננו נדרש לקבל החלטה על מעצר עד תום ההליכים, וזאת משום שתסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר אמור להיות מונח לפתחו של בית המשפט המחוזי בקרוב (זאת במסגרת דיון בנוגע למעצר עד תום ההליכים). למעשה, השאלה אשר עמדה על הפרק במקרה דנן הייתה - האם להחזיר את העורר למעצר עד לקבלת התסקיר, אם לאו. בית המשפט העליון בחר לענות על שאלה זו בדרך של קבלת הערר.
דהיינו, הותרת העורר במעצר בית עד לניהול הדיונים בעניינו. הודגש כי החלטה זו התבססה, בין השאר, על כך שהעורר כבר שהה במעצר ושוחרר. הלכה פסוקה היא כי החזרת משוחרר למעצר תהיה רק במקרים חריגים בלבד. זאת משום שכאשר בית המשפט מתיר לאדם לשהות במעצר בית, והאחרון איננו מפר את תנאי המעצר, סביר בהחלט להניח כי לא מתקיימות העילות להכנסת החשוד/הנאשם למעצר (עילות כגון מסוכנות, חשש מפני שיבוש הליכי חקירה ועוד). זאת ועוד, בטרם אדם הורשע בדין, מעצר מהווה ללא ספק פגיעה קשה בחירות. בשיטת המשפט הישראלית, אדם הינו חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. היות ובמקרה דנן העורר הינו (עדיין) חף מפשע, לא היה מקום להטיל עליו הגבלה כה משמעותית על חירותו בשלב מקדים זה.
.JPG)
