ק"ג 3609-63 פלונית נ' מבטחים ואח'


הדין העברי אשר חל על בני זוג יהודים בישראל קובע כי הבעל חייב לזון את אשתו, וזאת כל אימת שקשר הנישואין שריר ותקף. מדובר אפוא באחת החובות העיקריות המונחות על כתפיו של הבעל כלפי אשתו. עם זאת, בדומה לזכויות רבות בתוך המשפחה, גם זכות זו איננה מוחלטת. למשל, ברור אפוא כי במקרים של בגידה, כאשר האישה עוזבת את הבית על מנת לגור עם אחר, זכותה למזונותיה מבעלה מתבטלת. אי לכך, פעמים רבות ניטשות מחלוקות של ממש בנוגע לזכותה של האישה למזונות. להלן דוגמא למקרה כאמור אשר במרכזו אישה שעזבה את בעלה.

 

יש לכם שאלה?

פורום בית משפט לענייני משפחה
פורום תביעת מזונות - הערך סיכוייך!
פורום הסכם גירושין


במקרה דנן, האישה עזבה את בעלה ולא חיה עימו במשך כ-30 שנה. עם זאת, הצדדים מעולם לא התגרשו. בחלוף כמה שנים לאחר עזיבת האישה את הבית, הבעל קשר את גורלו בזוגיות עם אישה אחרת. בנם המשותף של הצדדים טען כי אימו עזבה את הבית מחמת מחלת נפש ולא בעקבות רצונה להתגרש ו/או להיפרד מבעלה. מנגד, בת זוגו של הבעל טענה כי האישה נטשה את בעלה ולכן היא איבדה את זכותה למזונות. יודגש כי לא היה מדובר בתביעה למזונות אישה אלא בתביעה לתשלום קצבת שאירים מקרן פנסיה של המנוח. בית המשפט התייחס לסוגיית המזונות וזאת משום שקרן הפנסיה ראתה בה עניין משמעותי מבחינת זכאותה של האישה "החוקית" לקצבת השאירים.


מזונות אישה - נטל ההוכחה


זכאותה של אישה למזונות נגזרת מסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט. חוק זה קובע כי אישה יהודייה זכאית למזונותיה מבעלה בהתאם לדין העברי (שהוא הדין האישי החל על הצדדים). ואכן, כפי שצוין לעיל, זכותה של אישה למזונות הינה שרירה וקיימת כל אימת שהאחרונה לא ביצעה מהלך שהביא לשלילתה. בהקשר הרלבנטי למקרה דנן, הכלל הנקוט הוא כי אישה אשר עוזבת את בית בעלה "ללא טעם מבורר" איננה זכאית למזונות.


עם זאת, האישה יכולה להוכיח כי הפסקת המגורים המשותפים לא איינה את זכותה למזונות והיא הייתה זכאית לזכות זו גם חרף מגורים שלא תחת קורת גג אחת. נטל ההוכחה במקרים כגון דא רובץ לפתחה של האישה וזאת משום שחזקה עליה כי עזיבת הבית הייתה ללא טעם המצדיק את המשך תשלום המזונות. פעמים רבות, הפסיקה עסקה במשקלו של נטל ההוכחה הנ"ל. לא אחת, נקבע כי למרות שנטל ההוכחה מונח לפתחה של האישה, הרי שמשקלו של הינו "קל כנוצה".


מחלת נפש איננה בגידה - האישה זכאית למזונות


במקרה דנן, בית המשפט קבע כי האישה הוכיחה מעל לכל ספק כי היא סבלה ממחלת נפש אשר תופעותיה החלו כבר בזמן המגורים המשותפים. יתרה מכך, סיבת העזיבה הייתה נעוצה כל כולה במחלת הנפש. לדוגמא, לאחר עזיבת הבית, הבעל הגיע לדירתה החדשה של האישה וניסה להפציר בה לחזור ולחיות עימו. היא סירבה לעשות כן בכל תוקף וזאת בטענה כי הוא "מזמן שדים לבית לפגוע בה". עוד הודגש כי האישה אושפזה בסמוך לאחר עזיבת הבית במוסד לבריאות הנפש, ובשלב מסוים היא עברה לגור בבית חולים לחולי נפש במשך עשרות שנים (וגם גרה שם עד היום).


אי לכך, נקבע כי הסיבה לעזיבת הבית לא הייתה תלויה באישה ולא נעשתה באשמתה. דהיינו, האישה הוכיחה טעם מוצדק לעזיבה ועל כן זכותה למזונות לא נשמטה. במילים אחרות, האישה ה"חוקית" הייתה זכאית לקצבת שאירים מקרן הפנסיה, וזאת חרף העדר מגורים משותפים במשך למעלה מ-30 שנה.