(ת"א) 1167/09 תא (ת"א) 1167-09
חוק זכויות החולה קובע באופן מפורש כי רופא איננו רשאי להעניק טיפול לפלוני מבלי לקבל את הסכמתו לכך. הסכמת מטופל לטיפול חייבת להיות הסכמה מדעת. דהיינו, הסכמה אשר מבוססת על המידע הרלבנטי הנוגע להליך הרפואי העומד על הפרק. דוקטרינת ההסכמה מדעת נקבעה בראשיתה על בסיס פסיקותיהם של בתי המשפט בישראל. לאחר מכן, בשנת 1996, דוקטרינה זו עוגנה באופן חקיקתי בחוק זכויות החולה.
יש לכם שאלה?
סעיף 13 לחוק זה קובע באופן מפורש כי אין לבצע טיפול באדם אלא אם המטופל נתן לכך את הסכמתו מדעת. כמו כן, החוק קובע כי הסכמה מדעת צריכה להתבסס על מלוא המידע הרפואי. מידע רפואי זה צריך לכלול גם סיכונים אשר כרוכים בביצוע הטיפול המדובר, לרבות כאבים, תופעות לוואי ואי נוחות. כמו כן, שומה על הרופא להדגיש בפני המטופל סיכונים וסיכויים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי אחר.
השופט ריבלין, המשנה לנשיאה, התייחס להסכמה מדעת בפסק דין אשר ניתן על ידו במסגרת ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים ואח' (מרץ 2012). ריבלין כתב בפסק הדין בעניין קדוש כי יש "ללכת לקראת החולה" במקרים בהם קיימת מחלוקת בנוגע להסכמה מדעת. דהיינו, לדידו, במרוצת השנים נעה נקודת האיזון שבין היקף חובת הגילוי החלה על הרופא, לבין זכותו של החולה לקבל החלטה על סמך ידע, לכיוונו של האחרון. לדוגמא, הלכה פסוקה היא כי כאשר רופא צריך ליידע מטופל בנוגע למידע רפואי רלבנטי, מבחן הרופא הסביר נגזר במקרים כגון דא מצרכיו של המטופל.
תרופה מסוכנת לחולה כליות
כמו כן, חובתו של הרופא נובעת גם מרמת נחיצותו של הטיפול, סוג הטיפול וכדומה. המבחן העומד על הפרק הינו מבחן החולה הסביר המעוניין לקבל מידע אודות הליכים רפואיים העומדים להתרחש בגופו. חובת ההסכמה מדעת חלה גם לגבי תרופות. להלן דוגמא למקרה כאמור.
מדובר בתביעה אשר הוגשה על ידי אדם שטען כי הוא קיבל טיפול רפואי לקוי מרופאת משפחה. התובע טען כי למרות שהוא חולה במחלה נדירה הפוגעת בכליות, רופאת המשפחה רשמה לו טיפול בתרופה מסוכנת בעלת תופעות לוואי כגון פגיעה קשה בכליות. לטענת התובע, כתוצאה מנטילת התרופה, מצבו הרפואי החמיר, הוא נאלץ לעבור טיפולי דיאליזה מסובכים, ובסופו של היום לא היה מנוס מהשתלת כליה. במסגרת טענותיו, התובע טען כי הרופאה הפרה כלפיו את חובתה בכך שלא הושגה הסכמתו מדעת לנטילת התרופה. נטען כי הוא לא ידע אודות משמעויות התרופה מבחינת תופעות הלוואי שלה, ולמעשה הוא צעד כסומא באפילה אל עבר ההחמרה במצבו הבריאותי.
התובע הציג את הטענות הבאות:
- הרופאים בקופת חולים מעולם לא הסבירו לו את הסיכונים שבנטילת התרופה בהתחשב במצבו.
- הרופאה לא הסבירה לו על ההחמרה אשר עלולה להיות לכליות כתוצאה מנטילת התרופה.
- אין לקבל את טענות הרופאים לכך שהוא "התעקש לקבל טיפול רפואי למרות שהוסבר לו שהתרופות עלולות לגרום לנזק".
- הסברי הרופאים נעדרו מהרשומות הרפואיות הרלבנטיות. דהיינו, לא נרשם בתיק הרפואי כי הוא קיבל הסבר מפורט אודות משמעויות הטיפול (וזאת למרות שהרופאה תיעדה "כל מה שנאמר במהלך הביקורים").
- אם הוא היה יודע אודות הסיכונים, הוא לא היה נוטל את התרופה.
רשמה "המלצה להפסיק לעשן", אך לא תיעוד הסבר על התרופה
בית המשפט בחן את טענות התובע, אל מול טענות ההגנה של הרופאה וקופת החולים, וקבע כי יש לקבל את התביעה מבחינת העדר הסכמה מדעת. בפסק הדין נכתב כי אל מול גרסת "אני לא זוכרת" שהוצגה על ידי הרופאה, התובע הציג דברים עקביים וסדורים אשר תיארו את נסיבות המקרה מא' ועד ת'. לדוגמא, הרופאה לא זכרה האם התובע היה מטופל שלה, או שהיא נדרשה לשמש כ"חותמת גומי" להפניותיו מרופאים אחרים. כמו כן, הרופאה לא הייתה יכולה להעיד באופן מפורש על כך שהיא הזהירה את התובע מפני השימוש בתרופות המדוברות נוכח מצבו הבריאותי.
דברים אלה לא באו לידי ביטוי בתיק הרפואי, וזאת למרות שסוגיות "רפואיות" הרבה פחות נכנסו לתיק (לדוגמא, המלצה על הפסקת עישון). כאמור, אל מול עדותה המבולבלת משהו של הרופאה, עדותו של התובע הוגדרה בפסק הדין כ"עקבית ואמינה". השופטת קבעה כי היא הייתה סבורה שאם התובע היה יודע אודות הסיכונים הרפואיים המקופלים מאחורי נטילת התרופות, הוא היה נמנע מ"טיפול" כגון דא.
קל וחומר כאשר השופטת עמדה על שני גורמים נוספים. ראשית, התובע היה אדם אשר סבל בעבר מנטילת תרופות בלתי מתאימות. אי לכך, סביר להניח שהוא היה "חושב פעמיים" בטרם הוא נוטל תרופה מסוכנת. כמו כן, הוכח כי לא היה מדובר בתרופות היחידות לטיפול במחלה. בסופו של היום, בית המשפט קבע כי הרופאה הפרה כלפי התובע את חובת הזהירות המוטלת עליה, ועל כן עסקינן בפגיעה באוטונומיה. כתולדה מכך, נפסקו לטובתו של התובע פיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה בסך של 100,000 שקלים.
.jpg)
.jpg)
