איזון משאבים בעת הליך גירושין נעשה כיום על בסיס חוק יחסי ממון בין בני זוג (וזאת כל אימת שהצדדים לא נישאו זה לזו לפני שנת 1974).
יש לכם שאלה?
עד לתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, הזכות לדרוש את פירוק השיתוף קמה לבני הזוג רק עם פקיעת הנישואין. לדוגמא, אצל בני זוג יהודים, רק עם מתן הגט בפועל. מאז התיקון, סעיף 5א(א) לחוק יחסי ממון חידש למעשה וקבע כי ניתן לערוך איזון משאבים גם בטרם פקיעת הנישואין, וזאת בנסיבות המתאימות. מדובר למעשה בקביעה משפטית כי "מועד הקרע" בין הצדדים אירע לפני הגירושין. פעמים רבות, מדובר בעניין רלבנטי לגבי זוגות אשר בין פרידתם לבין גירושיהם חלפה תקופת זמן משמעותית. הזכות לאזן משאבים בטרם גירושין פורמאליים, בהתאם לבקשה של מי מהצדדים, תלויה באחד התנאים הבאים:
- חלפה שנה מאז נפתח הליך גירושין.
- חלפה שנה מאז הוגשה תביעה לחלוקת רכוש (לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין משותפים לפי חוק המקרקעין).
- חלפה שנה מאז הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לזכויות ברכוש.
- חלפה שנה מאז הוגשה בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים.
ניתן לערוך הסדר איזון משאבים בטרם גירושין גם כאשר קיים קרע בין בני הזוג, והם חיים בנפרד במשך תקופה של תשעה חודשים לפחות במהלך שנה רצופה (ואף אם הם היו פרודים תחת אותה קורת גג). כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני, רשאים לקצר את התקופה האמורה בהתאם להחלטה שיפוטית בדבר קרע בין הבעל והאישה.
כאשר אחד הצדדים מבקש לבצע איזון משאבים לפני הגט, המועד הקובע (דהיינו, המועד אשר לפיו ייקבע מהם הנכסים אשר כלולים במסת הרכוש המשותף) הוא מועד מתן פסק הדין בתביעה. עם זאת, כפי שצוין לעיל, בית המשפט הינו בר סמכות להקדים את המועד הנ"ל וזאת בהתאם לבקשת מי מהצדדים (ובהתקיים נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות זאת). סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כי בית המשפט רשאי להחליט שאיזון שווי הנכסים (מקצתם או כולם) לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים אלא בהתאם לשוויים במועד מוקדם יותר, כמו כן, ניתן לקבוע כי איזון המשאבים יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד מוקדם לגירושין.
מדוע להקדים את מועד הקרע?
המשמעות מאחורי סעיפים אלה הינה פשוטה. לעיתים, במהלך התקופה שבין הפרידה האמיתית (דהיינו, מועד הקרע) לבין הגירושין הפורמאליים, יכול להיות שינוי משמעותי במצבת הנכסים. לדוגמא, אחד הצדדים מבצע עסקאות בכספים המשותפים ומפסיד חלק ניכר מהם ללא אישורו של הצד השני. כמו כן, לעיתים, אחד הצדדים צובר לאחר הפרידה רכוש רב והוא איננו מעוניין להתחלק ברכוש זה עם בן זוגו. על פי רוב, כאשר בית המשפט מתבקש לערוך איזון משאבים על פי מועד הקודם לפקיעת הנישואין, שומה עליו לעשות כן לאחר שהוכח שבני הזוג נפרדו באופן מוחלט וסופי. כמו כן, ניתן לקבוע כאמור גם כאשר ישנם סממנים אשר מעידים באופן מובהק על קרע סופי ובלתי ניתן לאיחוי. דהיינו, הוכחה כי אין זה צודק שכל אחד מבני הזוג ימשיך לצבור זכויות ברכושו של בן זוגו חרף הקרע והפרידה.
הלכה פסוקה היא כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר כאמור את קביעת איזון המשאבים בהתאם לנכסים ושוויים במועד הקרע, הוא החריג לחוק. סעיף זה מופעל במקרים המתאימים, מתוך שיקולי צדק, ולא מהווה ברירת מחדל שיש לבחור בה בנקל. השופטת מיימון התייחסה לכך בפסק דין אשר ניתן על ידה בתמ"ש (י-ם) 6852/97 פלונית נ' אלמוני. "אין לעשות את החוק לפלסתר וזאת משום שבכל סכסוך גירושין ברור שהקרע לא נוצר ביום הגט אלא לפני כן". השופטת מיימון הוסיפה כי "כמעט לכל גירושין קודמות תקופות של סכסוך והקדמת מועד האיזון לתקופה שלפני הגירושין תביא באופן גורף לשינוי החוק".
בפסק דין זה, השופטת התייחסה גם לקושי באיתור "מועד הקרע" ו/או נקודת הזמן אשר ממנה והלאה קשה לראות בבני הזוג כשותפים ברכושם. בפסק הדין אשר ניתן במסגרת ע"א 3485/01 מירז נ' מירז (2004), נקבע כי מדובר בדוקטרינה כללית אשר צריכה להתאים לנסיבות של מקרים מיוחדים ותו לא. על פי רוב, הליכה בנתיב זה לא תהיה רק בגין קרע משמעותי בין הצדדים, אלא גם על בסיס תקופות זמן משמעותיות. לדוגמא, בעניין מירז, בית המשפט נדרש לבחון את הסוגיה על בסיס פער של כשמונה שנים בין הפרידה בפועל לבין הגירושין הרשמיים.
למנוע מחוטא לצאת נשכר
פעמים רבות, אחד הצדדים מעכב בכוונת מכוון את הליך הגירושין, וזאת כאשר בן זוגו מעוניין להביא את מערכת היחסים לכדי סיום רשמי. במקרים אלה, בית המשפט נדרש להיזהר שהחוטא לא ייצא נשכר. דהיינו, שלא יהיה מצב שבו מי שעיכב את הגירושין מחמת טעמים בלתי ענייניים, יזכה לאזן את הרכוש על פי התאריך "הנוח" לו. במקרים כגון דא, בית המשפט בוחן האם נוצר לצד אשר עיכב את הגירושין רווח מהעיכוב.
לדוגמא, ייתכן בהחלט כי מסורבת גט תעתור לכך שמועד הקרע ייקבע על פי מועד הפירוד וזאת בשל צבירת נכסים לאחר הפרידה (כאשר היא איננה רואה לנכון להתחלק בנכסים אלה עם בעלה שעיכב את הגט במתכוון). כמו כן, ייתכן כי בעל סרבן הגט יבקש לאחוז את המקל משתי קצותיו - מצד אחד לעגן את אשתו תוך אי מתן גט, ומצד שני לא לשתף אותה בנכסים אשר נצברו על ידו מאז מועד הפרידה.
השופט שוחט התייחס לכך בפסיקתו. לדידו, השימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון צריך להיות במקרים בהם הפרידה בין בני הזוג הייתה מבחינה רכושית ופיסית ויצרה מצב של העדר שיתוף מוחלט עד למועד פקיעת הנישואין. כמו כן, יש להפעיל את הסעיף הנ"ל רק כאשר במהלך התקופה המדוברת נוצר שינוי של ממש בשווי הנכסים ברי האיזון או בזהותם. השופט שוחט לא התעלם מהנסיבות אשר אופפות את העניין וקבע כי "יש לשקול גם את שאלת האשם באי פקיעת הנישואין". דהיינו, אין לאפשר לצד אשר מנע את פקיעת הנישואין להיות שותף לנכסים חדשים ונוספים שלא היו בבסיס הנכסים ברי האיזון במועד ההפרדה, ושבן זוגו קיבל/זכה/רכש בעת תקופת ההפרדה.
.jpg)
.jpg)
