מט (מרכז) 371/12
חיילים רבים אשר מגויסים לצה"ל אינם מצליחים להשתלב בשירות הצבאי. לעיתים, חיילים אלה מבקשים לקבל פטור מהשירות אך הדבר לא עולה בידם. אי לכך, במקרים מסוימים, הם פועלים באמצעים קיצוניים לשם קבלת "הפטור הנכסף". להלן דוגמא למקרה כאמור.
יש לכם שאלה?
מדובר בחייל אשר ערק מספר פעמים ונעצר לאחר שנעדר מהשירות במשך כמעט שלוש שנים. חודשיים לאחר מעצרו, החייל פתח בשביתת רעב. כאשר בית הדין הצבאי התכנס לדון בגזר דינו, החייל היה מצוי בשביתת רעב כבר 41 ימים. כיצד התייחס בית הדין הצבאי לשביתת הרעב בעת מתן גזר הדין?
החייל במקרה דנן הורשע בעבירה של היעדרות מן השירות שלא ברשות (עריקות) לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, וזאת בהתאם להודעתו. למעשה, הוא נעדר מהצבא לתקופה של 952 ימים. במחאה על מעצרו, ובשל סירוב הצבא לשחררו, החייל פתח בשביתת רעב לאחר חודשיים במעצר. כפי שצוין לעיל, כאשר בית הדין הצבאי התיישב לדון בגזר דינו, החייל שבת רעב כבר 41 ימים.
מפקד המרפאה בבית המעצר, ובאת כוחו של החייל, טענו כי האחרון מסרב להיבדק וזאת למרות שניתנו לו הסברים רבים אודות הסכנה הממשית לבריאותו. מפקד המרפאה הוסיף כי "למרות שכלפי חוץ מצבו של החייל יציב וחיוני, משך הצום הינו קריטי וקשה לדעת מתי החייל יקרוס מבחינה גופנית ויעבור את נקודת האל-חזור".
שביתת רעב ומשמעויותיה
זכויותיו של אדם אשר נמצא במאסר אינן נפגעות רק משום שהוא נתון מאחורי סורג ובריח. השופט אלון התייחס לכך בבג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים: "גם כאשר אדם נמצא במאסר, כל אחת מזכויות האדם השייכות לו באשר הוא אדם נשמרות לו. עובדת היותו במאסר לבדה איננה שוללת מאדם זכות כלשהי אלא כאשר הדבר מחויב מעצם שלילת חופש התנועה או לפי הוראה מפורשת של הדין". שביתות רעב בקרב אסירים ועצירים אינן תופעות נדירות לחלוטין. פעמים רבות, מדובר בשביתות אשר מטרתן "לכופף" את הדין בנוגע לזכויות שונות או הכרעות גורליות.
חשוב לציין כי בתי המשפט הדגישו לא אחת ש"שביתת רעב איננה דרך לממש זכויות פרט ו/או לקעקע אינטרסים ציבוריים אחרים". במילים אחרות, שביתת רעב איננה חזות הכול. לדוגמא, נקבע בפסקי דין שונים כי נקיטת הליכים כנגד שובתי רעב אינה פוגעת בזכותם לחופש ביטוי.
האם שביתת הרעב תמתיק את גזר הדין?
במקרה דנן, בית הדין הצבאי קבע כי הנאשם בחר לפתוח בשביתת רעב ולנקוט בצעד קיצוני במסגרתו הוא מסרב בכל תוקף לקבל טיפול ו/או לאפשר ניתור של מצבו הרפואי. השופטת הדגישה כי מדובר בצעד חריג, אשר למרות שהוא הצדיק "התחשבות מסוימת בחייל", הוא לא היה בבחינת שיקול עיקרי או יחידי בגזר הדין. בפסק הדין נקבע כי היה ניתן להתחשב מעט בחייל בשל שביתת הרעב, אך לא באופן משמעותי. השופטת כתבה כי "קביעה אחרת הייתה עלולה לגרום להעברת מסר פסול לפיו התנהגות מניפולטיבית כגון שביתת רעב יכולה להשפיע באופן ממשי ומהותי על סוג עונש ומשכו (חרף הצורך בהטלת עונש הולם וחמור יותר)".
באופן ספציפי, הודגש כי החייל במקרה דנן היה חייל "בעייתי" שנעדר וערק מהשירות מספר פעמים (שש פעמים עובר לכתב האישום הנוכחי). זאת ועוד, החייל ריצה עונשי מחבוש במהלך שירותו וניכר כי הללו לא הרתיעו אותו ולא מנעו ממנו לשוב ולבצע את העבירות. יתרה מכך, הוכח כי מפקדיו של החייל, וכך שירותי הת"ש בצה"ל, הלכו לקראתו של החייל יותר מפעם אחת וניסו לסייע לו. "הנאשם חסר מוטיבציה לחלוטין לשרת בצה"ל והוא מבקש לעשות כל שביכולתו על מנת לזכות בפטור המיוחל", קבעה השופטת בגזר הדין. בסופו של היום, הוטלו על החייל העונשים הבאים - חצי שנת מאסר בפועל והורדה לדרגת טוראי.
טיפול בכפייה במידת הצורך
השופטת הנחתה את הרופאים המפקחים על החייל להעניק לו טיפול רפואי כנגד רצונו במידה ויהיה צורך בכך. "לא ניתן למנוע מחייל לפתוח בשביתת רעב וניכר כי במקרה זה קשה מאד להביא לסיומה. כמו כן, לא התעלמתי מהסכנה אשר נשקפת לחייו של החייל", קבעה השופטת בגזר הדין, "עם זאת, אין ספק כי קיימים פתרונות, רפואיים ומשפטיים, למצבים בהם יש לאכוף עונש פסוק על שובת רעב. לדוגמא, חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 מכיר בהסדר אשר במסגרתו ניתן להעניק טיפול ללא הסכמה לאדם, קל וחומר כאשר נשקפת לחייו סכנה חמורה".
