תק (ק"ג) 56332-03-11


להלן תביעה אשר הוגשה כנגד הנהלת בתי המשפט בגין רשלנות בביטול צו עיכוב יציאה מהארץ. עובדות המקרה היו כדלקמן. במסגרת הליך פלילי אשר התנהל כנגד התובע בבית משפט השלום בכפר סבא, הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. ארבע שנים לאחר מכן, התובע ובני משפחתו ביקשו לצאת לחו"ל לחופשה. כאשר התובע הגיע לנמל התעופה בן גוריון, התברר לו כי עדיין עומד ותלוי כנגדו צו העיכוב, והוא לא הורשה לעלות על הטיסה. כתוצאה מכך, התובע ואשתו לא נסעו לחופשה.

 

יש לכם שאלה?

פורום נזיקין


התובע ערך בירור בעניין במזכירות בתי המשפט והתברר לו כי הצו, אשר הוצא באוקטובר 2000, בוטל והוצא תחתיו צו נוסף במרץ 2002. הצו השני לא בוטל עד מרץ 2009. התובע טען כי כאשר הוא הגיע לנמל התעופה הייתה בידו הודעת ביטול לצו העיכוב שניתנה במרץ 2003. לדבריו, לא התאפשר לו לעלות לטיסה חרף הודעה זו. בתביעה הנ"ל, התובע טען כי הנהלת בתי המשפט הייתה חייבת לוודא שצו העיכוב בוטל וזאת מרגע שהעילה אשר בגינה הוא הוטל חדלה מלהתקיים.


האם התביעה הוגשה בשיהוי רב?


הנהלת בתי המשפט טענה כי מדובר בתביעה אשר הוגשה "בשיהוי רב ובחוסר תום לב מובהק". נטען כי התובע הגיש את התביעה ימים ספורים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, וזאת כאשר מרבית המסמכים הרלבנטיים כבר אינם עוד. כמו כן, נטען כי לא קיימת הוראת חוק פוזיטיבית אשר מחייבת את הנהלת בתי המשפט להודיע על ביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ. דהיינו, נטען כי בעל הדין אשר הצו ניתן כנגדו חייב לעדכן את משטרת הגבולות עם ביטולו.


בית המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל. בפסק הדין נכתב כי אמנם התביעה הוגשה בשיהוי, אך היא לא התיישנה. על כן, לא היה בטענת השיהוי כדי להצדיק את דחייתה. השופט הפנה לדברים ברוח זו אשר נכתבו זה מכבר בעניין עץ חיים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים). במקרה עץ חיים, השופטת פרוקצ'יה קבעה כי כאשר בעל דין מציג טענת שיהוי, מוטל עליו להוכיח את אחד משלושת הבאים:


1. התובע זנח את זכות התביעה אשר עמדה לו.
2. הנתבע שינה את מצבו לרעה.
3. השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע.


במקרה דנן, נקבע כי הנהלת בתי המשפט לא הוכיחה את התנאים האמורים. לא הוכח כי השיהוי הרב הביא למסקנה שהתובע זנח את תביעתו. "השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לשמש לפעמים כאמצעי להסדרת המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט", נכתב בפסק הדין, "לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה".


בית המשפט קבע כי התובע נשאל מדוע הוא הגיש את התביעה סמוך לחלוף שבע השנים מהמקרה. התובע ענה כי הוא התכוון להגיש את תביעתו כבר בשנת 2003, אבל מכיוון שמצבו האישי השתנה (נולדה לו בת והוא חזר לעבוד), "יצא שהוא התעכב". לדבריו, הוא חידש את הטיפול בעניין כאשר הוא קיבל להפתעתו שני ביטולים של עיכובי יציאה מהארץ במאי 2009. "אם אני מקבל אחרי 6 שנים צו, זה מוכיח שמשהו השתבש במערכת של בית משפט השלום בכפר סבא", טען התובע.

 

אחריות הנהלת בתי המשפט

 

המדינה, והנהלת בתי המשפט הפועלת מטעמה, חבה בחובת זהירות מושגית כאשר עסקינן בביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ. הלכה פסוקה היא כי אי ביטול צו כגון דא עלול לגרום נזק לאדם, בין אם נזק ממוני ובין אם נזק לא ממוני. לדוגמא, בע"א (ת"א) 175/84 נילי יעקובוביץ’ נ' מדינת ישראל נקבע כי "אין ספק שחלה על המדינה חובת זהירות קונקרטית כלפי אדם שניתן כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. משבוטל הצו לעיכוב יציאת התובע מן הארץ, יכלו כל המופקדים על הטיפול בהודעת הביטול לצפות, בלא שום קושי, שהתובע עתיד להינזק, אם יעוכב בנמל התעופה, בשל הסתמכות רשלנית על הצו שבוטל".


לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי הוא מקבל את התביעה. אי לכך, המדינה חויבה בפיצוי התובע בגין הפרת חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית. "המדינה הייתה אמורה לוודא כי צו עיכוב היציאה מהארץ בוטל ולעדכן את משטרת הגבולות. אי לכך, הנזק אשר נגרם לתובע ולאשתו בגין אי ביטול הצו, וכתוצאה מכך עיכוב התובע בשדה התעופה וביטול הטיסות שלו ושל אשתו, היה ניתן לצפייה והקים זכות לפיצויים".