ס"ע 31049-03-11


טבח אשר הועסק בישיבה פוטר מעבודתו מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים. המעסיק טען כי הוא היה רשאי להביא לפיטוריו של העובד באופן דרסטי זה, וזאת משום שהאחרון ביצע הפרות משמעת חמורות ביותר. המעסיק טען כי הוא "תפס" את העובד כאשר זה לוקח אוכל ממטבח הישיבה, ללא רשות, לביתו.

 

יש לכם שאלה?

פורום פיצויי פיטורים

פורום זכויות עובדים

פורום חוזה עבודה


במסגרת ההליכים בבית הדין לעבודה, המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה העיד כי העובד פוטר לאחר שהוציא ממטבח הישיבה פרודוקטים ללא רשות. העד הוסיף כי הוא מעריך שמדובר במוצרים בשווי של כ-4,500 שקלים. יודגש כי העד לא ראה את ה"גניבה" באופן אישי, אלא הוא אמר כי שמע על כך משלושה עובדים שהועסקו במקום. לדבריו, הוא החליט לבדוק את הטענות ומצא בחדר העובדים מזון עטוף בנייר כסף. לטענתו, התובע הודה כי לקח את המוצרים "לאשתו בהיותה לקראת לידה". המנהל הוסיף וטען כי העובד ידע היטב שאסור לו לאכול במקום העבודה.


שלילת פיצויי הפיטורים לא הייתה חוקית


בית הדין לעבודה בחן את המקרה וקבע כי שלילת פיצויי הפיטורים לא הייתה חוקית וקבילה בנסיבות המתוארות. ראשית, לא הוכח כי התובע לא היה רשאי לאכול בישיבה. עם תחילת העסקתו, העובד לא קיבל מהישיבה הודעה לעובד ולא נערך איתו חוזה עבודה. דהיינו, לא היה ניתן להתחקות אחר ההסכמות בין הצדדים באשר למותר ולאסור במהלך העבודה. יתרה מזאת, שעות העבודה הרבות של העובד העידו למעשה על ההיפך. היות והעובד הועסק במשמרות ארוכות בישיבה, וקל וחומר שמדובר בעובד מטבח, סביר להניח שהוא היה רשאי לאכול בזמן העבודה.


כמו כן, בית הדין הדגיש כי לא הוכח שהתובע לקח את האוכל עבור עצמו או עבור אשתו. יתרה מזאת, בית הדין לעבודה מתח ביקורת על הישיבה על עצם העלאת האפשרות כי התובע "גנב אוכל עבור אשתו" ובפסק הדין נכתב כי "מוטב לנתבעת שלא הייתה מעלה טענה זו, ודי לחכימא ברמיזה".


התובע העיד כי בהפסקת הצהריים היה נוהג לקנות מוצרים, לאחסן אותם במקרר הישיבה, ולקחת אותם בסוף היום לביתו. מנגד, המנהל האדמיניסטרטיבי העיד כי התובע הודה לאחר "שנתפס" כי היה לוקח מוצרים מהישיבה על בסיס קבוע. לדבריו, כאשר הוא עימת את העובד עם מעשיו, האחרון רשם לו רשימה בכתב ידו המפרטת את המוצרים שנטל ממקום העבודה (עגבניות, חלב וכדומה). מנגד, התובע טען כי לא היה מדובר ברשימת "גניבה" אלא ברשימת קניות אשר הוא ערך לעצמו ואשר המנהל האדמיניסטרטיבי מצא בכליו.


שלילת פיצויים - עונש חמור במקרים חריגים בלבד


שני עובדים אשר הועסקו עם התובע הגיעו למתן עדות מטעם הישיבה. העדים טענו כי הם ראו את העובד, באופן מפורש, נוטל מוצרים מהעבודה ומכניס אותם בשקיות לרכבו. עם זאת, בית הדין לעבודה קבע כי העדים לא היו יכולים להוכיח שמדובר במוצרים של הישיבה, ולא במוצרים שהתובע רכש בעצמו בהפסקת הצהריים.


לסיכום, בית הדין קבע כי לא הוכחה טענת הגניבה, ובוודאי שנסיבות סיום העבודה לא הצדיקו סנקציה כה חמורה דוגמת שלילת פיצויי פיטורים. "חובת המעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר, מעוגנת בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963", נכתב בפסק הדין, "שלילה או הפחתה של פיצויים אלה יכולה להתקבל רק כאשר מתקיימים תנאים הקבועים לכך חוק". יתרה מזאת, השופט הוסיף והדגיש כי היות וסנקציית הפיטורים הינה עונש חמור מאד לעובד, המאבד באחת את מקור פרנסתו, שלילת פיצויי פיטורים צריכה להיעשות במשורה ובמקרים חריגים בלבד.