סע (חי') 13424-02-10‏


עובד אשר הועסק במוסך הגיש כנגד מעבידו תביעה בעבור תשלום זכויות עובדים שונות כגון שעות נוספות, דמי הבראה, דמי חגים, פיצויי פיטורים ועוד. לאחר שעמד על טענותיו, בית הדין לעבודה מצא לנכון לפסוק עבור התובע הפרשי שכר בגין אי תשלום גמול שעות נוספות ופיצויי פיטורים (לאחר שהתפטרותו הוכרה כהתפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית בתנאי העבודה).

 

יש לכם שאלה?

פורום זכויות עובדים

פורום זכויות מעסיקים

פורום פיצויי פיטורים


הדיון בעניין השעות הנוספות התבסס על מכתב מהמעסיק לעובד שהסדיר את היקף עבודתו השבועי. דהיינו, לא על בסיס שעות נוספות ספציפיות (בהתאם, למשל, לתדפיס שעון נוכחות), אלא בכפוף לשעות העבודה השבועיות הקבועות בהשוואה להוראות החוק.
במקרה דנן, התובע טען כי הוא התפטר מעבודתו לאחר שהמעביד פגע בזכויותיו הקוגנטיות (באופן שעלה כדי הרעה מוחשית בתנאי העסקתו). לטענתו, בנסיבות שנוצרו, לא נותרה לו כל ברירה אלא להתפטר מעבודתו. טרם התפטרותו, התובע שלח למעסיק מכתב ובו פירט את הזכויות המגיעות לו מכוח החוק. בין השאר, העובד עתר לתשלום השעות הנוספות. בתגובה, המעסיק שלח לעובד מכתב אשר נאמר בו כך:


"שעות העבודה הינן בימים א'-ה' משעה 08:00 ועד שעה 17:00 (9 שעות ביום) אחה"צ וביום ו' משעה 07:00 ועד השעה 14:00 (7 שעות בימי שישי) והן כוללות שעת הפסקה, אשר בה אינך עובד ואינך נדרש לשהות במקום העבודה".


שעות נוספות על בסיס מתכונת קבועה


בית הדין לעבודה קבע כי ממכתב זה, אשר הוצג בפניו, לא היה ניתן ללמוד על כך שהמעסיק הקפיד על שעות העבודה באופן הנ"ל טרם תלונותיו של העובד. יתרה מכך, הודגש כי גם בעבור שעות העבודה הללו, אשר כללו עבודה בשעות נוספות, העובד לא זכה לגמול המגיע לו.

 

ונסביר.


על פי המכתב, העובד התבקש על ידי המעסיק לעבוד 8 שעות בימים א'-ה' ו-6 שעות ביום שישי. דהיינו, 46 שעות שבועיות. חוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי שבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות. יתרה מכך, צו ההרחבה אשר נכנס לתוקפו במקרה זה, בשנת 1995, קיצר את שבוע העבודה אף ל-43 שעות "בלבד". דהיינו, העובד היה מועסק מדי שבוע בשעות נוספות ללא גמול.


סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות נוספות באופן הבא - "שעות עודפות, הן על המסגרת היומית והן על המסגרת השבועית". במקרה דנן, עבודתו של התובע הייתה מוגדרת על פי מסגרת שבועית. הגדרת השעות כללה גם שעות נוספות. אי לכך, נקבע כי המעסיק היה צריך לשלם לעובד את השעות שעבד ביתר, ומשלא עשה כן, היה עליו לפצות אותו במסגרת הליך זה.


לא זו אף זו, בית הדין לעבודה קבע כי היות והמעסיק קיבל את המכתב של העובד, וחרף כך לא "תיקן את העוול" ולא שילם את השעות הנוספות כחוק, העובד היה זכאי להתפטר בדין מפוטר. משמע, להתפטר תוך כדי קבלת פיצויי פיטורים. השופטים הדגישו כי במידה והמעסיק היה משיב להתראה של העובד וקובע לאחרון עבודה בהיקף שאיננו עולה כדי עבודה בשעות נוספות, ייתכן בהחלט שהתוצאה של פסק הדין הייתה שונה (דהיינו, ייתכן והתפטרותו של התובע לא הייתה מוכרת לו כהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים).


בפסק הדין השופטים הדגישו כי היות ומדובר באי תשלום שעות נוספות בהיקף מצומצם, הם "התלבטו ארוכות בשאלה שנדונה לעיל". לסיכום, בית הדין לעבודה פסק לטובתו של התובע פיצויי פיטורים בסך כ-30,000 שקלים, וכן כ-6,500 שקלים בעבור אי תשלום שעות נוספות.