סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, קובע כי מחובתה ומסמכותה של מועצה להטיל על הנכסים אשר בתחומה (שאינם אדמת בניין) ארנונה כללית. על פי סעיף זה, הארנונה מחושבת לפי יחידת שטח, בהתאם לסוג הנכס, שימושו ומיקומו. הארנונה צריכה להיות משולמת על ידי המחזיק בנכס.
יש לכם שאלה?
בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), התשנ"ג-1992, סיווג נכס הוגדר באופן הבא – "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו". הלכה פסוקה היא כי המבחן העיקרי לשם סיווג נכס הינו מבחן השימוש. כיצד אפוא יש לחשב ארנונה כאשר בנכס מסוים אוחסן ציוד וריהוט משרדי אך לא נעשה בו שימוש כמשרד פעיל או כמקום מגורים? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב במסגרת ערר אשר הוגש על החלטתה של וועדת הערר לענייני ארנונה.
האם בעלת הנכס הפיקה ממנו תועלת במצבו הנוכחי?
השאלה אשר עמדה על הפרק הייתה - האם בעלת הנכס הפיקה/מפיקה ממנו תועלת במצבו הנוכחי. יש להדגיש כי חובת תשלום ארנונה לא חלה רק על מי שנהנה מהשירותים שמעניקה הרשות המקומית לנכס, אלא גם על "מחזיק פוטנציאלי של נכס ריק". דהיינו, כאשר לא נעשה שימוש בנכס מסוים, יש לסווגו בהתאם לפוטנציאל השימוש ממנו (אשר נלמד מהאפשרות להפיק ממנו הנאה).
המבנה במקרה דנן לא היה מבנה אשר היה יכול לשמש את בעליו רק לצרכים אשר נגדו את ייעודו התכנוני החוקי. אי לכך, בהעדר שימוש בנכס, נקבע כי יהיה זה נכון לסווגו בהתאם לשימוש החוקי ולא לשימושו החורג. דהיינו, למגורים ולא למשרד. בית המשפט מצא כי מסקנה זו עלתה לכאורה עם ההלכה אשר בית המשפט העליון קבע בעניין מלק סלומון (הקובעת כי כל אימת שהנכס לא הושב למצבו הקודם, אין מקום לסווגו על פי הייעוד התכנוני גם אם הופסק השימוש החורג). במילים אחרות, במקרים בהם נכס עומד בשיממונו, חיובי הארנונה אשר ייגבו בגינו צריכים להלום את הייעוד התכנוני ולא את השימוש ההיסטורי בו. עם זאת, יודגש כי הלכת מלק סלומון נגעה למבנים שוממים וריקים ולא נכסים אשר מניבים (או יכולים להניב) למחזיק בהם פירות והנאה.
במקרה דנן, בית המשפט עמד על כך שבנכס בו עסקינן אוחסן ציוד משרדי רב. דהיינו, לא היה ניתן לקבוע שלא נעשה בו שימוש. גם שימוש בנכס לצורך אחסון בלבד הינו שימוש אשר היה בעל משמעות כלכלית עבור בעלת הנכס. בית המשפט הדגיש כי לא היה צורך להזכיר למערערת שאחסון הציוד במקום אחר היה כרוך, מן הסתם, בתשלום דמי אחסון והוצאות פינוי והובלה.
לסיכום,
הנכס במקרה זה היה נכס בתל אביב אשר שייך למערערת. הארנונה על הנכס בה חויבה המערערת נגבתה על פי סיווג שיורי של "בניינים אשר אינם משמשים למגורים". הייעוד המקורי של הנכס היה לחניה אך בפועל נעשה בו שימוש חורג כמשרד. במאי 2003, השימוש החורג הופסק והנכס נותר סגור ונעול. לאחר כשש שנים, אושרה במקום תוכנית שימור אשר שינתה את ייעוד הנכס מחנייה למגורים. אי לכך, המערערת פנתה למנהל הארנונה בעייריה וזאת בבקשה לחייב את הארנונה על הנכס לפי הייעוד החדש – מגורים.
המערערת הדגישה כי המשרד איננו פעיל והוא סגור למעלה מעשר שנים במנעול ובריח. בעקבות הפנייה, נערכה במקום ביקורת אשר מצאה בנכס ציוד משרדי רב (לרבות ארגזים, מכונת צילום, דלפק וכדומה). בשל ממצאי הביקורת, נדחתה הבקשה לסווג את הנכס כמגורים. מנהל הארנונה דחה את הבקשה מחמת הנימוקים הבאים:
- החיוב בארנונה נעשה בהתאם לשימוש אשר נעשה בנכס בפועל. בהעדר שימוש, הנכס מחויב בהתאם לייעוד המקורי. בנכס המדובר נמצא ציוד משרדי רב ועל כן יש לסווגו כמשרד לצורך החיוב בארנונה.
- כאשר יפונה הציוד המשרדי, והנכס יהיה ריק וללא שימוש, או לחילופין ייעשה בו שימוש אחר, יהיה ניתן להגיש פנייה חדשה בעניין סיווג הארנונה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
