"השופט, הקל את העונש, כי לא צעקת ולא היית בתולה, החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה" ("כל החבר'ה", יהלי סובול).
עבירות מין הינן עבירות קשות אשר יש המגדירים אותן כ"מכת מדינה של ממש". עם זאת, למרות שמדובר בעבירות אשר עלולות להטיל מכה קשה על הקורבן, לא אחת – ייתכן והקורבן מפרש באופן שגוי את המעשים ולא מדובר בעבירות מין.
יש לכם שאלה?
מקרים "אפורים" יכולים להיות כאשר חלק מהמעשים המיניים נעשו בהסכמה או כאשר המתלוננת או המתלונן לא הביעו התנגדות מפורשת. במקרים כגון דא, מוטל על בתי המשפט לשקול את הגרסאות המוצגות בפניו, מבלי לשכוח את הקשיים העומדים מאחורי גרסאותיהם של קורבנות עבירות מין.
לדוגמא, כיצד ניתן לפרש "סתירות" בגרסאותיה של מתלוננת בעבירות מין. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי בית המשפט יכול לקבוע עובדות אשר לגביהן חלו סתירות בעדותם של העדים, ואין בסתירות לכשעצמם כדי למנוע מבית המשפט לקבל גרסה מסוימת. הפסיקה הכירה בכך שכאשר עסקינן בנפגעי תקיפה מינית, קל וחומר אם מדובר בקורבנות רכים בשנים (לדוגמא, בעקבות אלימות מינית בתוך המשפחה), ניתן לגשר על הסתירות ולזקק מתוך עדותו של הקורבן את "הסיפור הקוהרנטי".
שלושת השיקולים העיקריים
כאשר מתנהל הליך פלילי בגין ביצוע עבירת מין, ייתכן ועסקינן באירוע אשר היו עדים לו רק המתלוננת (או המתלונן) והנאשם (או הנאשמת). לא אחת, מדובר למעשה בגרסה מול גרסה. אי לכך, עומדת בפני בית המשפט משימה לא פשוטה. מושכלות ראשונים הן כי גרסאותיו של קורבן לעבירת מין בבית המשפט מציבות אתגרים ומכשולים אשר נובעים משלושה היבטים עיקריים.
העדר עדים - מרבית עבירות המין מתבצעות בחדרי חדרים וייתכן כי לא היו לעבירה עדים נוספים (או לכל הפחות, עדים בלתי תלויים). למעשה, בית המשפט נאלץ אפוא להכריע בין שתי גרסאות שונות לאותו אירוע (שמן הסתם סותרות אחת את השנייה).
ההשפעה הפסיכולוגית של האירוע על המתלונן - עבירות מין (החל מהטרדה מינית וכלה באונס) עלולות להיות בעלות השפעה פסיכולוגית קשה על הקורבן. מדובר במעשים אשר, במיוחד הקשים שבהם, משפיעים בצורה נפשית על המתלונן. לא אחת, נגרמת למתלונן טראומה של ממש ונפגעת יכולתו לשחזר את האירוע לפרטי פרטים. לעיתים, עוצמתה של החוויה משפיעה על האופן בו המתלונן זוכר את המקרה. לדוגמא, ייתכן והמתלונן יציב מנגנוני הגנה פסיכולוגיים ועלולים להיות פערים בין גרסתו בבית המשפט לבין התרחשות האירוע במציאות.
מיותר לציין כי במערכת המשפט בישראל בכלל, ובדין הפלילי בפרט, קיימת חשיבות עצומה לדיוק ולפרטים. דהיינו, סתירות בגרסאותיו של קורבן העבירה עלולות לפגוע במהימנותו ובכך להביא לחיזוק גרסת הנאשם. בספרות הפסיכו-אנליטית ניתן לראות התייחסות רחבה לנושא זה והקושי בעיבוד פסיכולוגי של אירוע טראומתי מוכר וידוע. דברים אלה באו לידי ביטוי במאמרו המפורסם של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, "מעבר לעיקרון העונג" (ראה – מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק, עריכה מדעית: ח. אורמיאן, תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988). בחיבור זה הוכר העיקרון כי אנשים נוטים לעשות שימוש במנגנונים של התנתקות מהסביבה ומהמציאות בעת קרות אירוע טראומתי, וזאת על מנת להכיל ולעכל את המאורע.
חשש מפני התגובה של הסביבה – קורבנות של עבירות מין נאלצים להתמודד לא רק עם הטראומה הנפשית הקשה, אלא גם עם תגובות הסביבה למעשה. לא אחת, קורבנות של עבירות אלה, קל וחומר כאשר מדובר במקרים קשים, אינם מסוגלים לחשוף בנקל את מלוא האמת בנוגע לאירוע וזאת בשל חשש מתגובות הנגועות בסטיגמה חברתית ו/או רגשות בושה. לפיכך, עלול להיווצר קושי קוגניטיבי של ממש אשר נובע, בין השאר, מתקופת השיהוי או העיכוב שבחשיפת הפרטים (פעמים רבות, תלונות בדבר מעשים מיניים נחשפות לאחר שנים רבות ובתום תקופה ארוכה של התעללות מינית).
עניין זה הוגדר בפסיקה כ"עיוות מגונן מפני מציאות טראומטית". תופעה זו באה לידי ביטוי, למשל, במקרים בהם הקורבן חושש כי החברה תראה אותו כמי שהביא את ביצוע עבירת המין על עצמו. לדוגמא, בע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל, אשר ניתן ביולי 2009, נכתב: "יש לזכור כי בקרב נפגעות אינוס קיימת תופעה כי התלונה הראשונית בדבר אונס לאקונית במידת מה ומחוסרת פרטים, וזאת משום הקושי הרב בשחזור האירוע הטראומתי ע"י המתלוננת בפני זרים, אופייה הצנוע והביישן, החשש כי תיאור המעשה יצור הלם בקרב השומעים אותו לראשונה או משום החשש שהחברה תראה בה כמי שהביאה על עצמה את האונס".
.JPG)
