ת"ד 8522-08-11
מעברי חציה הוכרו לא אחת בפסיקה כ"מקדשם של הולכי הרגל". פגיעה בהולך רגל על מעבר החצייה מקימה אפוא כמעט באופן מיידי עילה להרשעת הנהג המעורב. להלן דוגמא, עם זאת, למקרה בו נהג זוכה מעבירה של גרימת תאונת דרכים כתוצאה מפגיעה בהולכת רגל במעבר חצייה. הנהג הנ"ל זוכה בעיקר בשל אי הוכחת התרחשות התאונה על מעבר החצייה. המאשימה מיקדה את גרסת התביעה על עדותה של הנפגעת ועל כך שהתאונה הייתה על מעבר החצייה. הנאשם השכיל לסתור טענות אלה ובית המשפט זיכה אותו מחמת הספק.
יש לכם שאלה?
מדובר בנאשם אשר הוגש כנגדו כתב אישום בגין אחריות לגרימת תאונת דרכים בשל אי מתן אפשרות להולכת רגל להשלים חציית מעבר חצייה. מדובר אפוא בעבירות על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, וסעיפים 38(ב) ו-62(2) לפקודת התעבורה.
עובדות המקרה לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים. ביוני 2010, בשעה 8:00 בבוקר, הנאשם רכב על קטנועו בעיר בני ברק והתקרב לצומת לשם פניה שמאלה. בכיוון נסיעתו של הנאשם היה מעבר חצייה אשר היה ממוקם בצמוד מאד לצומת. באותה העת, חצתה הולכת הרגל את מעבר החצייה וגרמה לנאשם לבלום את אופנועו ולעצור במקום. הצדדים לא נפלו ונותרו לעמוד במקום שנפגשו. הנאשם ירד מהאופנוע, ובדק מה שלומה של הולכת הרגל (האם היא נפגעה? האם נבהלה?). כשעתיים לאחר מכן פנתה הולכת הרגל לחדר מיון ילדים בבית החולים "מעיני הישועה" והתלוננה על כאבים ברגל שמאל.
האם התאונה התרחשה על מעבר החצייה?
השאלה הראשונה בה עסק בית המשפט הייתה האם התאונה אירעה על מעבר החצייה או אחריו. בית המשפט העליון עמד זה מכבר על כך שמעברי החצייה הינם "מקדשם של הולכי הרגל". אי לכך, כל אימת שיוכח שהתאונה התרחשה על מעבר החצייה, אחריותו של הנאשם במקרה זה תהיה כמעט מוחלטת.
יפים לכך דברים אשר נאמרו בסוגיה דומה בע"פ 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל – "נהג רכב אשר מתקדם לכיוון מעבר חצייה צריך לתת דעתו לכך שייתכן ויהיה מי אשר יבקש לחצות את מעבר החצייה. אי לכך, מוטל עליו להנמיך את מהירות נסיעתו, לכבד את זכות הקדימה של הולכי הרגל במעבר החצייה, ולדאוג שהאחרונים יחצו את הכביש בבטחה".
לא זו אף זו, מצופה מהנהג אף "להתכונן" למצב בו הולך הרגל אשר חוצה את מעבר החצייה אינו מודע לרכב המתקרב ו/או הוא נוטל על עצמו סיכון לחצות את המעבר חרף התקרבותו של הרכב. במילים אחרות, נהג אשר פוגע בהולך רגל במעבר חציה יהיה אשם בתאונה גם כאשר הרשלנות של הולך הרגל הייתה גדולה.
"חובת הזהירות המוטלת על הנהג איננה קיימת רק כאשר הולך הרגל עומד על סף מעבר החצייה, פניו אל-עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. מדובר בחובה אשר מונחת לפתחו של הנהג גם כאשר מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו".
בית המשפט לתעבורה בחן את העדויות אשר הוצגו בפניו, לרבות התשריטים שנערכו לגבי המקום והדברים שנאמרו על ידי העדים המעורבים. בסופו של היום, נקבע כי לא הוכח שהתאונה התרחשה על מעבר החצייה המצויר. בית המשפט ציין כי הוא התבקש להכריע בין שתי גרסאות (של הולכת הרגל ושל רוכב האופנוע), והוא לא ראה מדוע יש לבכר את גרסת הולכת הרגל על פני גרסתו של הנאשם. צוין כי הולכת הרגל הייתה בעת האירוע ילדה בת 14, ובעת מתן העדות היא הייתה בת 15.5 בלבד.
השופט ציין כי הוא אינו יכול לקבוע שהתאונה התרחשה על מעבר החצייה, והיה בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת רמת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי לשם הרשעת הנאשם במיוחס לו. בנוגע לאחריותו של הנהג לגרימת תאונת הדרכים בגין חוסר זהירות ורשלנות, גם במקרה זה בחר בית המשפט לבכר את טענותיו של הנהג. "לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית לכך שהנאשם נהג באיזה שהוא אופן רשלני או לא זהיר, באשר כל הטענה התבססה על התרחשות התאונה במעבר החצייה", נכתב בהכרעת הדין.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
