ת"א 3315-05

 

הורים הגישו כנגד משרד הבריאות תביעה, על סך של כ-600,000 שקלים, בגין רשלנות בהריון. התובעים טענו כי הריונה של האישה היה תקין עד שבוע 40 אך בעקבות שחרורה מבית החולים, כתוצאה מרשלנות רפואית, העובר שברחמה מת. ההורים טענו כי האישה הגיעה מיוזמתה לבית החולים בשבוע ה-40 ונערכו לה בדיקות אשר הצביעו על "ריבוי חריג של מי שפיר". לטענתם, למרות הממצא המשמעותי, האישה שוחררה לביתה בחלוף כשעה אחת בלבד. למחרת, האישה ובעלה חזרו לבית החולים כאשר הגברת סובלת מכאבים עזים בבטנה. התובעת הועברה באופן מיידי לניתוח קיסרי אך העובר אשר הוצא מרחמה היה ללא רוח חיים.

 

יש לכם שאלה?

פורום רשלנות בלידה

פורום רשלנות בניתוח

 

התובעים טענו כי מדובר ברשלנות רפואית. לטענתם, התובעת שוחררה על ידי הרופאים בבית החולים "אסף הרופא" בחיפזון. נטען כי היה על הרופאים להשאיר את התובעת להשגחה ולבדיקות נוספות ולא לשחררה בתוך שעה בלבד. נקיטה בטיפול רפואי זהיר ומקצועי הייתה יכולה, לשיטתם של ההורים, למנוע את מות העובר כתוצאה מהיפרדות השליה. כמו כן, ההורים הוסיפו כי היה על הרופאים להגדיר את ההריון המדובר כהריון בסיכון, וזאת משום שהיה זה ההריון ה-13 של התובעת.


משרד הבריאות: "הטיפול בהריון היה מסור ומקצועי"


מנגד, משרד הבריאות היה סבור כי החלטתם של הרופאים לשחרר את התובעת ביום המדובר הייתה "ללא דופי". כמו כן, משרד הבריאות ציין כי נערכו לתובעת בדיקות מקיפות ותוצאותיהן היו תקינות לחלוטין. בכתב ההגנה נאמר כי התובעת הגיעה ביום נשוא התובענה לבית החולים כאשר היא מתלוננת על לחצים וצירים – דבר שכיח בסוף ההריון.

 

הרופאים הוסיפו כי התובעת לא דיווחה על דימומים או ירידות מים. לאמור, לא הייתה כל אינדיקציה לכך שיש להשאיר את התובעת להשגחה נוספת. לסיכום, נטען כי ההחלטה לשחרר את התובעת התבססה על הנהלים וההנחיות. לגבי מות העובר, נטען כי לא היה ניתן למנוע את המקרה המצער וזאת משום שהתובעת לא פנתה מיד לבית החולים עם התפתחות הכאבים.


בית המשפט מקבל את התביעה – פיצויים בסך 230,000 שקלים


בית המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, אך בחלקה בלבד. נקבע כי הרופאים אכן התרשלו כלפי התובעת ובעלה והם אכן חייבים כלפיהם בפיצויים. השופטת, ריקי שמולביץ', קבעה כי לא היה מקום לשחרר את התובעת מבית החולים, לאחר שזו הגיעה מיוזמתה כאשר היא מתלוננת על כאבים עזים (ובשבוע ה-40 להריון). כמו כן, נקבע כי היות והיו בהריון זה מספר גורמי סיכון, אזי היה על הרופאים להכיר בכך שעסקינן בהריון בסיכון (על כל המשתמע מכך).


בית המשפט התייחס בפסיקתו למשמעות הכאבים בשבוע ה-40 להריון. "כאבים זה דבר מאד יחסי", נכתב בפסק הדין, "אין ספק אפוא כי יכולים להיות הבדלי גרסאות בין מה שאמרה האישה לבין מה ששמעו רופא זה או אחר. 80% מהנשים שמגיעות לחדר מיון בשבוע ה-40 להריון סובלות מכאבים כלשהם".


בית המשפט ציין כי במקרים אלה, השאלה היא "מה כואב להן?" שכן ברור כי צירים הינם דבר כואב. כאן הרופאים נדרשים להתעמק ולבחון מהו מקור הכאב. האם מדובר בצירים? האם מדובר בלחצים? האם בכאבים לפני צירים עסקינן? בסוף, יש לחבר את כל הסממנים והאבחנות ולהגיע למסקנה קלינית. במקרה זה, נקבע כי הרופאים לא השכילו לאבחן שהכאבים העידו על היפרדות שלייה וסכנה ממשית לעובר. חרף העדר אבחון ברור, הרופאים לא ערכו לתובעת בדיקות נוספות ולא השאירו אותה להשגחה בבית החולים.


בית המשפט קבע כי אם התובעת הייתה עוברת "בדיקה מעמיקה של מכלול הנתונים", סביר להניח שהרופאים לא היו משחררים אותה ואף מצליחים למנוע את מות העובר. מבחינת קיום הנהלים, נקבע כי רופא בכיר לא חתם על טופס השחרור וניתן לראות בכך הפרה של הנהלים של משרד הבריאות במקרה דנן. לסיכום, נקבע כי הנתבעים יפצו את ההורים בסך של כ-230,000 שקלים.