ת"פ 58-10


העסקת עובדים זרים ללא היתר הינה עבירה פלילית. משרד התמ"ת עורך לא אחת ביקורות פתע אשר מטרתן לפקח על העסקה בלתי חוקית של עובדים אלה. כאשר עובדים זרים מועסקים בנכס מסוים, חזקה על בעל הנכס כי הוא ידע על כך. אי לכך, במידה והעובדים מועסקים ללא היתר, המדינה יכולה לפנות באישום פלילי כנגד בעל הנכס. כיצד אפוא יש להכריע כאשר הנאשם טוען שהוא אינו בעל הנכס ומדובר למעשה בבית השייך לאשתו בנפרד?

 

יש לכם שאלה?

פורום חובות וזכויות מעסיקים

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות עובדים

פורום שוויון הזדמנויות בעבודה


כנגד הנאשם במקרה דנן הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. בכתב האישום נטען כי בינואר 2005, בסמוך לשעה 10:00 בבוקר, הועסקו בביתו של הנאשם, בעבודות של הכנת מלט ותיקון הגג, ללא היתר, שני עובדים זרים תושבי הרשות הפלשתינאית. נטען כי העובדים הנ"ל לא היו מורשים לעבוד אצל הנאשם. הנאשם כפר בכל הנטען כנגדו בכתב האישום.


בית המשפט קבע כי המאשימה הצליחה להוכיח כי העובדים המדוברים עבדו בבית המדובר בינואר 2005. כמו כן, הוכח כי לנאשם לא היה היתר להעסיק את העובדים כאמור. המחלוקת העיקרית בתיק נגעה לשאלה – מי היה למעשה מעסיקם של העובדים הזרים. הנאשם כפר בכך שהוא היה המעסיק המבוקש. בית המשפט קיבל את גרסתו וקבע כי יש לזכותו מכתב האישום.


בעלות הבית


המדינה טענה כי הנאשם היה בעליו של הבית אשר בו "נתפסו" העובדים הזרים. אי לכך, המאשימה טענה כי חזקה על הנאשם, בתור בעל הנכס, כי הוא היה המעסיק של העובדים אשר נמצאו במקום. המדינה ביקשה אפוא להטיל על הנאשם את הנטל לסתור חזקה זו. הנאשם, לעומת זאת, טען כי הוא כלל איננו בעליו של הבית. הראיה העיקרית אשר הוצגה על ידי המדינה, להוכחת בעלותו של הנאשם על הבית, הייתה הודעתו של הנאשם. כמו כן, עובד ישראלי בשם שי, אשר עבד במקום, אמר לפקח משרד התמ"ת אשר ערך את ביקורת הפתע כי הנאשם הינו בעל הבית. לעומת טענות אלה עמדה הכחשתו הגורפת של הנאשם לגבי בעלותו על הנכס.


הנאשם טען כי הוא מעולם לא היה בעליו של הבית, וזאת משום שמדובר בנכס השייך לאשתו שגרה בנפרד ממנו מזה שנים רבות. אשתו של הנאשם הגיעה לתמוך בטענה זו בעדותה בבית המשפט. עדותה של הפרודה נתמכה גם מסמכים רשמיים כגון כתב העברת זכויות חכירה אצל מנהל מקרקעי ישראל.

 

בית הדין לעבודה קבע כי עדותה של הפרודה הייתה מהימנה בעיניו ונתמכה במסמכים הדרושים. אי לכך, נקבע כי לא הוכח שהנאשם הינו בעל הנכס. משמעות הקביעה הנ"ל הייתה כי המאשימה לא תוכל להסתמך על בעלותו על הנכס לגבי העסקתו הישירה של העובדים הזרים במקום. לאחר מכן, בית הדין לעבודה דן בזהות המעסיק כאשר מצד אחד עמדה גרסתו של הנאשם, ומצד שני גרסתו של קבלן גינון אשר אחד העובדים הזרים היה בעל היתר לעבוד בישראל אצלו (באופן ספציפי). לאחר בחינת העדויות והראיות, בית הדין קבע כי ניטע בליבו ספק בנוגע למעורבותו של הנאשם בהעסקת העובדים הזרים, ועל כן יש לזכותו מהמיוחס לו.