תעא (נצ') 2931-09 הנד שורוש נ' סאלח קוידר בע"מ
עובדים בישראל, ללא הבדלי דת או לאום, זכאים לקבל שורה של זכויות קוגנטיות המעוגנות במשפט העבודה. עם זאת, אוכלוסיות מסוימות סובלות לא אחת מאפליה ופגיעה בזכויותיהן. על פי רוב, מדובר במגזרים חלשים אשר אינם עומדים על שלהם ומאפשרים רמיסת זכויותיהם. דוגמא לציבור זה הינן הנשים במגזר הערבי.
יש לכם שאלה?
על פי מחקרים שנערכו בתחום, רק כ-83% מכוח העבודה בקרב הנשים הערביות מועסקות (לעומת 91% מהנשים המועסקות מקרב כוח העבודה במגזר הנשים היהודיות). מדובר אפוא באחוזי אבטלה של כ-17%, מהגבוהים במשק. פעמים רבות סובלות נשים ערביות מפגיעה בזכויותיהן הבסיסיות. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה הבא. מדובר באישה ערבייה אשר הועסקה בסופרמרקט במשך כשנה וחצי, אך מעסיקיה לא שילמו לה אפילו את מלוא שכר המינימום. התובעת טענה כי היא עבדה שישה ימים בשבוע בהיקף של שמונה שעות ביום. לטענתה, שכרה עמד על 2,000 שקלים לחודש בלבד. הנתבעת טענה כי התובעת הועסקה חמישה ימים בשבוע (ולעיתים שישה ימים), ובמשך 4-5 שעות ביום בלבד.
קביעת היקף העבודה והוכחת השכר על פי שעות עבודה
בית הדין לעבודה קבע כי היות והעובדת לא חתמה על חוזה עבודה עם תחילת העסקתה, והיות והמעסיקה לא נתנה בידה של העובדת מסמך בכתב המפרט את תנאי ההעסקה, מוטל הנטל להוכיח את תנאי העבודה על כתפי המעסיקה. סעיפים 1-2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, קובעים כי המעביד חייב למסור, בתוך 30 יום מתחילת העבודה, הודעה בכתב לעובד ובה מפורטים תנאי עבודתו (לרבות היקף העבודה, השכר, אופן תשלום המשכורת, מרכיבי השכר השונים וכדומה). במידה והמעסיק איננו עומד בחובותיו אלו, והמחלוקת מגיעה עד כדי פניה לערכאות המשפטיות, יונח על כתפיו של האחרון נטל ההוכחה בדבר היקף העבודה.
דהיינו, במקרה כגון דא, היה על המעסיקה להוכיח כי הצדק עימה והתובעת אכן הועסקה בהיקף כה מצומצם. הוכחה זו איננה יכולה להתבסס אלא על מסמכים, ראיות, עדויות וכדומה. במקרים בהם המחלוקת נוגעת לשכר אשר לא שולם בגין שעות עבודה, בית הדין דורש מהעובד התובע להוכיח את השעות המדוברות. עובדים רבים חוששים מחובה זו, וזאת משום שאין בידם רישום מדויק של שעות העבודה בכל יום ויום. יודגש כי בית הדין לעבודה נוטה ללכת לקראת העובדים גם בסיטואציות כגון דא. על פי רוב, במידה והעובד יצליח להוכיח מתכונת עבודה קבועה, כגון מסגרת שעות שבועיות קבועה, בית הדין יצא מנקודת הנחה שהעובד עבד באופן זהה בכל תקופת עבודתו (כל עוד לא הוכח אחרת על ידי המעסיק).
35,000 שקלים בגין הפרשי שכר במשך שנה וחצי
במקרה דנן, בית הדין קבע כי יש לקבל את תביעתה של העובדת ולפסוק לה כ-35,000 שקלים בגין הפרשי שכר. ראשית, בית הדין קיבל את טענות התובעת בדבר היקף העבודה – שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. בפסק הדין נכתב כי הנתבעת לא ערכה חוזה עבודה מסודר ולא מסרה בידי התובעת הודעה לעובד. אי לכך, הועבר לכתפיה נטל ההוכחה להוכיח כי מדובר בעובדת שהועסקה במסגרת מצומצמת של חמש שעות ביום.
הנתבעת לא הרימה את הנטל הדרוש. לא הוצג כל תיעוד בכתב בנוגע לסיכום תנאי העבודה, שאלות ספציפיות בנוגע לשעות עבודתה של התובעת נהדפו על ידי עדי הנתבעת בטענות עלומות וכלליות ("מספר שעות בכל בוקר"),ולא הוצגו פרטים בנוגע לסיכום תנאי העבודה. כמו כן, הוכח כי הנתבעת ניהלה תיעוד בכתב של שעות העבודה של העובדים, אך נמנעה מלהציג אותו בפני בית הדין. הלכה פסוקה היא כי אי הצגת מסמכים אשר יכולים לתמוך בטענותיו של בעל דין, כאשר בעל הדין היה יכול להציגם, עומדת לאחרון לרועץ. במקרים אלה, בית הדין יוצא מנקודת הנחה כי הצגת המסמכים הרלבנטיים הייתה פוגעת בבעל הדין ועל כן הוא בחר להימנע מהצגתם.
בסופו של היום, בית הדין קבע כי הוכחה מתכונת השעות כפי שנטען על ידי התובעת. לאחר הוכחת שעות העבודה, בית הדין חישב את הפרשי השכר המגיעים לתובעת בגין אי תשלום שכר מינימום כחוק. נקבע כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעת השלמת שכר בסך כ-35,000 שקלים.
.jpg)
-min(1).jpg)
.jpg)
