בית הדין לעבודה נדרש לבחון תביעת הפרשי שכר אשר הוגשה על ידי נהג אמבולנס כנגד החברה בה עבד. נהג האמבולנס טען כי הוא זכאי להפרשי שכר בסך של כ-11,300 שקלים ואילו החברה טענה כי שכרו של העובד שולם כדין וכמוסכם. היות ומדובר בתביעתו של עובד, הונח על כתפיו נטל הראיה. דהיינו, היה עליו לשכנע את בית הדין לעבודה בצדקת טענותיו הנוגעות לשכרו.
יש לכם שאלה?
פורום שיוויון הזדמנויות בעבודה
הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה ביחס לגובה שכרו של עובד, ותקופת העסקתו, מונח על כתפי העובד התובע. במקרים בהם ניתנו לעובד תלושי שכר, חזקה על תלושים אלו שהם משקפים את המציאות, לפחות בנוגע לסכום הכולל המופיע בהם. במקרה דנן, התובע טען כי יש להפוך את נטל הראיה וזאת משום שהנתבעת הפרה כלפיו את חובתה מכוח חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, ולא נתנה לו חוזה עבודה כחוק.
המסגרת המשפטית
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כי מוטל על המעסיק למסור לעובד הודעה בכתב, לכל היותר בתוך 30 ימים מתחילת העבודה. בהודעה זו צריכים להיות מפורטים תנאי ההעסקה לרבות גובה השכר, היקף העבודה, מועדי התשלום וכדומה. הלכה פסוקה היא כי כאשר המעסיק איננו מקיים את חובותיו לפי חוק זה, מוטל עליו נטל הראיה בנוגע לפרטים העומדים במחלוקת. דהיינו, נטל הראייה עובר מן התובע לנתבע.
חובת הרישום המוטלת על המעביד נגזרת מחקיקת המגן בעבודה ומטרתה לאפשר לעובד לדעת אלו זכויות עובדים מגיעות לו ולעקוב אחריהן. במסגרת חוק הודעה לעובד, עיגן המחוקק את החובה הנ"ל בחקיקה מפורשת. בשנים האחרונות ישנו גידול משמעותי בהיקף המעבידים אשר אינם מצייתים לחוקי המגן.
אי לכך, פסיקתו של בית הדין לעבודה נועדה על מנת להיאבק בתופעה זו ולקבוע נורמות אשר יצקו משמעות ותוכן להוראות החוקים המטילות על המעסיקים את חובת הרישום. דהיינו, לנוכח השינויים במגמת החקיקה והפסיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות עובדים, ולשם הבטחת תשלום כדין מכל השכבות במשק, נקבע כי יש להעביר את נטל הראיה לכתפי המעביד בהעדר רישום מסודר.
מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, הנתבעת הודתה כי לא הייתה שום הודעה לעובד. לטענתה, התובע "קיבל את ההסכמה" ולא היה שום סיכום בכתב. החברה הוסיפה כי העובד קיבל תנאים בדומה לשאר העובדים בחברה ולא היה הסכם מפורש בין הצדדים. כמו כן, נטען כי תלושי השכר משקפים את שכרו של העובד, כפי שסוכם.
בית הדין קבע, כי לאור המגמות בפסיקה שתוארו לעיל, והיות והנתבעת לא מסרה לתובע הודעה לעובד כנדרש בחוק, היה עליה להוכיח באמצעים העומדים לרשותה כי אכן התשלום ששולם לתובע שיקף את הסכמת הצדדים. התובע טען כי שכרו עמד על 7,500 ברוטו, והנתבעת שללה טענה זו מכל וכל.
בית הדין קבע כי מצד אחד הנתבעת טענה ששכרו של העובד היה כשכר הנהגים האחרים, אך מצד שני לא הובאו ראיות לגבי גובה שכרם של נהגים אלו. היות ומדובר בראייה אשר הייתה בהישג ידה של הנתבעת, אי הבאתה בפני בית הדין עמדה למעסיקה לרועץ. לסיכום, בית הדין קבע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל אשר הונח על שכמה, ועל כן יש לקבל את טענותיו של העובד ולפסוק לטובתו הפרשי שכר כנתבע.