על פי רוב, הכלל הוא כי כאשר ניתן צו ירושה, מדובר במהלך מכריע אשר מסיים את העניין בו עוסק הדיון. הרציונאל מאחורי תוקפו של צו הירושה, לאחר שניתן, נובע מעיקרון סופיות הדיון, וודאות הדין ויציבות הדין. עם זאת, חוק הירושה קובע חריג לעניין זה אשר מאפשר בתנאים מסוימים לפתוח את צו הירושה. סעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 עוסק בתנאים לתיקון או ביטול צו ירושה וצו קיום צוואה.

 

יש לכם שאלה?

פורום התנגדות לצוואה

פורום עיזבון

 

על פי סעיף זה, בית המשפט או רשם לענייני ירושה רשאים לבטל צו קיום צוואה או צו ירושה, לגבי צווים אשר ניתנו על ידם, ככל שמעוניין בדבר מעוניין לבטלם או לתקנם. עם זאת, ביטול או תיקון של צו קיום צוואה או צו ירושה ייעשה על סמך עובדות או טענות אשר לא היו בפני הרשם לענייני ירושה או בית המשפט במועד מתן הצו. במידה והרשם לענייני ירושה סבור כי המבקש את התיקון או הביטול לא טען טענה או הציג עובדה רלבנטית, והיה בידו לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יועבר העניין לבית המשפט.  במילים אחרות, בית המשפט רשאי לסטות מעיקרון סופיות הדיון והמחוקק הותיר בידיו פתח צר לתיקון או ביטול צווי ירושה וצווי קיום צוואה. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי מדובר בפתח צר אשר בית המשפט ילך בו רק בהתאם לנסיבות מסוימות.

 

המבחנים – אובייקטיבי וסובייקטיבי
בע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, בית המשפט קבע את אמות המידה להפעלת סמכותו בעניינים אלו. לדוגמא, מהי מידת האיחור בעת הגשת הבקשה? מהי הטענה או העובדה החדשה? איזה הסבר מציג בפניו המבקש ומהו סבירותו של הסבר זה? האם בעטיו של האיחור קיים חשש כי יהיה קושי לברר את העובדות לאישורן?
לשון החוק למעשה מקפלת בתוכה את תמציתם של המבחנים אותם נדרש בית המשפט לבחון בסוגיות כגון דא. מדובר במבחן אובייקטיבי-סובייקטיבי אשר עוסק למעשה בפוטנציאל הפעולות הסביר אשר היה מצופה ממבקש התיקון או הביטול לנקוט בהם. המחוקק דורש מבית המשפט לבחון את שתי החלופות הבאות: האם מבקש הצו היה יכול להביא את הטענה או העובדה לפני מתן הצו (מבחן אובייקטיבי, האם הדבר היה ביכולתו מבחינה אובייקטיבית). והאם מבקש הצו היה יכול לעשות כן בסמוך למתן הצו (האם הוא לא עשה כן בהזדמנות הראשונה? מבחן סובייקטיבי)?
עשרת הדיברות – שיקולי בית המשפט
פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין זה מאמצת באופן מובהק את המבחן האובייקטיבי אשר עוסק כאמור במבחן הפעולות המצופה מהמבקש הסביר. עיון בהלכה הפסוקה יכול להביא לפירוט "עשרת הדברות" לעניין זה:
1.       חריג לכלל - ראשית וקודם לכן, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי קבלת בקשה לתיקון צו ירושה איננה הכלל והיא החריג.
2.       מניין הזמן – האיחור איננו נמדד ממועד מתן הצו אלא ממועד היוודע העובדה החדשה. עם זאת, בית המשפט בוחן מתי ניתן היה לדעת עובדה זו והאם נעשו בדיקות נדרשות על מנת להתחקות אחריה.
3.       מידת האיחור – בית המשפט בוחן את מידת האיחור בהגשת הבקשה לביטול או תיקון הצו.
4.       ההסבר – מהו ההסבר הרלבנטי בעטיו סבור המבקש כי יש לקבל את טענותיו "החדשות".
5.       בית המשפט אינו מתמקד במידת השיהוי אלא בהסבר אשר ניתן לשיהוי ומידת סבירותו בנסיבות העניין. האיזון בהקשר זה הוא כי ככל שההסבר סביר יותר, כך עצימותה של מידת השיהוי קטנה, ולהפך. לעיתים, ניתן להתגבר על מכשול השיהוי גם כאשר מדובר בבקשה שהוגשה לאחר שנים רבות.
6.       למרות האמור ב"דיבר החמישי", בית המשפט אכן מתייחס למשך הזמן בקבלת החלטתו. אכן, צווי ירושה תוקנו בעבר גם לאחר עשרות שנים. עם זאת, הלכה פסוקה כי עיכוב של למעלה מעשר שנים, חזקה עליו כי הוא שיהוי בלתי סביר. שיהוי בלתי סביר כגון זה יכביד את נטל השכנוע המונח על כתפיו של המבקש את תיקון צו הירושה.
7.       הטענה החדשה – מהו טיבה של טענה זו? מהו משקלה הלכאורי לאור נסיבות המקרה? האם עובדה או טענה זו מצדיקה את שינוי צו הירושה אם לאו?
8.       מבחינת צדדים נוספים – בית המשפט בוחן האם השיהוי בהגשת הבקשה הקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת ראיות המבססות את טענותיו?
9.       מהי חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים בעקבות שינוי צו הירושה כמבוקש?
10.   קושי בבירור העובדות – האם השיהוי גרם לקושי מהותי במלאכתו של בית המשפט לברור את זכויותיהם המהותיות של הצדדים.

עודכן ב: 13/07/2011