בגץ 1480/01 מאלינה חג'ג' נ' דוד חגג'
בני-זוג: היא דנית במקורה. הוא ישראלי. הם ושלושת ילדיהם גרים בישראל. האישה נוטלת את שלושת הילדים וחוזרת לביתה בדנמרק.
האיש תובע את האישה בבית-דין רבני, ובית-הדין הרבני מחליט שהאישה נטלה עמה את הילדים תוך הפרת זכויות המשמורת של האיש.
עתירת האישה לפנינו היא כי נורה על ביטול החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול, ועל תקֵפותה של החלטה זו ניטשו חילוקי-הדעות בין בעלי-הדין.
האם ביה"ד קנה סמכות לדון בתביעת הגירושין?
1. סמכותו של בית-הדין הרבני קבועה ונטועה בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (חוק השיפוט), ולפיה: עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים. הלכה שמכבר היא, כי תנאים המנויים בסעיף 1 לחוק השיפוט לעניין הסמכות האישית על בעלי-הדין – סמכותו של בית-הדין הרבני חייבים שיתקיימו בכל אחד מבעלי-הדין, וכי רק כך קונה בית-הדין הרבני סמכות (ייחודית) לדון בענייני נישואין וגירושין.
2. אין חולקים כי תנאי הסמכות האישיים מתקיימים כולם במשיב – הוא יהודי, הוא בישראל, הוא אזרח המדינה ותושב בה. אשר לאישה – היא יהודייה והיא אזרחית ישראל.
השאלה האחת היא, אם התנאי של "בישראל" מתקיים בה. על שאלה זו באים בעלי-הדין בריב ביניהם, וטענת האישה היא כי תנאי זה של "בישראל" אינו מתקיים בה, אשר-על-כן עשה בית-הדין הרבני בהיעדר סמכות.
3. התנאי של "בישראל" מהווה תנאי מוקדם לסמכותו של בית-דין רבני, ומקום שאדם כופר בסמכותו של בית-דין, נטל הוא המוטל עליו להעלות טענתו לפני אותו בית-דין ושומה על בית-הדין להחליט באותה טענה.
רק אם דוחה בית-הדין את הטענה, רק-אז יכול מי שטענתו נדחתה לעתור לבית-המשפט הגבוה לצדק ולטעון את אשר יש בפיו לטעון. אשר לענייננו, לא נמצא לנו כי האישה העלתה כלל לפני בית-הדין הרבני הגדול טענת סמכות זו שהיא מעלה לפנינו, אף שכתב-הערעור שהוגש מטעמה לבית-הדין הרבני הגדול מחזיק תשעה עמודים צפופי-שורות.
במהלך הדברים הרגיל ראוי היה שנודיע לאישה כי עד אשר באה היא אלינו בטרוניה, ראוי היה לה שתעלה את טענותיה לפני בית-הדין הרבני הגדול. ואולם, בתתנו דעתנו על נושא העתירה – החזקת ילדים המצויים עתה שלא בישראל – החלטנו להעביר את מידותינו ולהידרש לטענה לגופה.
4. הכול מסכימים כי התיבה "בישראל" משמיעה אותנו תנאי-סמכות טריטוריאלי, דהיינו תנאי שעניינו זיקה טריטוריאלית לישראל. ככל שהתיבה "בישראל" עניינה במי שהוא תובע בבית-הדין הרבני, די ב"נוכחות קונסטרוקטיבית", קרא: עצם הגשת התביעה לבית-הדין שקולה כנגד היותו של התובע "בישראל".
אשר לנתבע, חייבת שתהא "זיקה" בין הנתבע לבין ישראל. מהי "זיקה" ואימתי תהא "זיקה" הדוקה במידה מספקת בין נתבע לבין ישראל עד שנוכל לומר כי הנתבע הוא יהודי "בישראל"? שאלה זו שאלת תלוית-נסיבות היא, נסיבות וקשרים דה-פקטו שיש לו לנתבע (או לנתבעת) ולישראל.
5. בענייננו, לאישה אין משפחה בישראל זולת המשיב, אישהּ, ומשפחתו, וכמסתבר אין לה כאן כל נכסים שהם. קרוב אף להניח שרצונה היה לנתק את קשריה עם ישראל לעולמים.
בה-בעת לא נוכל להתעלם מן השינוי שעברה האישה מאז עזבה את ארצה בשנת 1994 וחייתה בארץ עם אישהּ כארבע שנים. בשנים אלו עברה האישה תהליך של גיור – ידענו כולנו כי תהליך גיור אינו תהליך קל – ושני ילדיה גוירו עמה אף-הם. שני הילדים הגדולים דיברו עברית והלכו למוסדות חינוך בישראל. ביני לביני נולד לבני-הזוג, בישראל, ילד שלישי, והאישה זכתה לאזרחות ישראל, היא ושלושת הילדים עמה.
דומה כי שרשרת אירועים ונתונים אלה מעידה על זיקה הדוקה לישראל, זיקה הדוקה כדי-כך שניתן לומר על האישה כי הייתה "בישראל" – כהוראת סעיף 1 לחוק השיפוט – לעת הגשתה של תביעת הגירושין נגדה.
6. אפשר כי מושב הקבע של האישה כיום הוא בדנמרק, ואולם, נזכור כי האיש הגיש את תביעתו לבית-הדין הרבני כחודשיים לאחר שהאישה עזבה את הארץ, וחודשיים אלה היו בעינינו כזמן שנטמע באותן ארבע השנים שבהן הייתה האישה בארץ. אמת נכון הדבר, אישה אינה בורחת מביתה, היא ושלושת ילדיה עמה, בלא שיהא לה טעם לדבר.
ואולם גם אם יכולנו להסביר – להסביר, ומקצתנו אולי אף יצדיקו – את בריחתה של האישה מן הארץ, אין בדבר כדי להצדיק את התחמקותה מסמכות השיפוט של בתי-המשפט בישראל. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם נתיר לעותרת כי תפרוק מעליה – באורח חד-צדדי – את סמכות בתי-המשפט בישראל.
לסיכום,
העותרת הייתה "בישראל" לעת הגשתה של תביעת הגירושין נגדה, וכי בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש המשיב נגדה.
.jpg)
-min(2).jpg)
