ע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס-חקק נ' היועמ"ש
המערערות הן בנות-זוג החיות יחדיו ומנהלות משק-בית משותף מאז יולי 1989. להמחשת איתנות הקשר שביניהן צירפה כל אחת מן המערערות לשם משפחתה את שם משפחתה של זוגתה.
במהלך חייהן המשותפים החליטו המערערות, והסכימו ביניהן, להביא ילדים לעולם, באופן שכל אחת משתיהן תהרה מתרומת זרע של תורם אנונימי. בדרך זו נולדו למערערת 1 שני בנים ואילו למערערת 2 נולד בן אחד. בשנת 1992, לאחר הולדת בנה הראשון של המערערת 1, חתמו המערערות על הסכם לחיים משותפים, בגדרו הסדירו ענייני רכוש וכן עניינים הנוגעים לגידול הילדים שייוולדו לכל אחת משתיהן.
במסגרת ההסכם נטלה כל אחת מהמערערות אחריות משפחתית מלאה כלפי כל הילדים שייוולדו למי מהן, לרבות דאגה ואחריות משותפת למזונות כל אחד מהילדים עד מלאת לו עשרים-ואחת. כל אחת מהמערערות אף ערכה צוואה, שבה כללה הוראות שמטרתן להבטיח את כלכלתם ומילוי יתר צורכיהם של שלושת הילדים.
מאז נולדו הקטינים, מגדלות אותם המערערות במשמורת משותפת, וללא כל הבחנה - מצד מי משתיהן - לעובדת קיומו או היעדרו של קשר ביולוגי בינה לבינם. גם הקטינים מתייחסים לשתי המערערות כאל אימותיהם לכל דבר ועניין, הגם שכל אחד מהם יודע מי מן השתיים היא אימו הביולוגית.
המערערות סברו (כך נטען), כי בהסכם שכרתו ביניהן אין כדי להבטיח, במידה הנדרשת, את טובתם של הקטינים. לפיכך פנו הן, בשנת 1997, לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה להעניק לכל אחת משתיהן צו אימוץ ביחס לצאצאי רעותה. ביהמ"ש דחה את בקשתם. מכאן הערעור.
האם יש לקבל את הערעור?
1. שניים הם הצדדים באימוץ: הקטין שאימוצו מבוקש, ומבקש האימוץ. על הקטין להיות בר-אימוץ (בנוסף להיותו "כשיר" לאימוץ, לפי סעיף 2 לחוק האימוץ, היינו מי שטרם מלאו לו 18 שנים), ואילו על המבקש לאמצו להיות כשיר לאמץ. קטין יהא בר-אימוץ (לפי סעיף 8 לחוק) אם הסכימו הוריו לאימוצו, או אם הוכרז כבר-אימוץ על-ידי בית-המשפט, בהתאם לסעיף 13.
רשאי בית-המשפט להכריז על ילד בר-אימוץ, בין היתר, אם נוכח כי "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו" (סעיף 13(1) לחוק האימוץ), או כי "ההורה הוא אבי הילד אך לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילד כילדו" (סעיף 13(2) רישה).
2. סעיף 3 (רישה) לחוק האימוץ, שעניינו "כשירות המאמץ", קובע - כ"דרך המלך" - כי "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". מעיון בדברי הכנסת ובדיוני ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת - שהכינה את חוק האימוץ, תש"ך-1960 לקריאות השנייה והשלישית - עולה, כי בצירוף "איש ואשתו יחד" כיוון המחוקק, בבירור, לבני-זוג הנשואים כדין.
3. בכל עניין הנוגע לקטין, טובתו של הקטין מהווה שיקול מרכזי במערך השיקולים שעל-פיהם יש להכריע בעניינו. טובת המאומץ, כשלעצמה, אינה מהווה עילת אימוץ. ההכרעה בשאלת טובת המאומץ, מקום שאין המדובר בקטין עזוב, הנזקק למשפחה מאמצת לסיפוק צרכיו החיוניים, מעוררת שאלות לא-פשוטות.
4. עקרונית ראוי הוא כי הכרה בסטטוס משפטי חדש – בין סטטוס של נישואים אזרחיים ובין סטטוס של משפחה חד-מינית – ייעשה על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט. בערעור שלפנינו איננו נדרשים לבחון גישה זו, אם ראויה היא אם לאו, ונוכל להשאירה בצריך עיון.
הטעם לכך הוא כי בערעור שלפנינו איננו נקראים להכיר בסטטוס משפטי חדש; איננו מתבקשים להכיר בסטטוס משפטי של המשפחה החד-מינית; איננו נדרשים לסטות מהסכמה חברתית.
כל שנקראים אנו בערעור שלפנינו הוא לתת ביטוי להסכמה החברתית המשקפת את ערכי היסוד שלנו לפיה צו אימוץ יינתן רק אם הוא לטובת המאומץ. זהו ההיבט העקרוני היחיד המתעורר בערעור שלפנינו, וכל כולו מצוי במסגרת ההסכמה החברתית בישראל.
אכן, אם המחוקק סבור כי עקרון "טובת המאומץ" – או אינטרס המאומץ – לא צריך לחול לעניין משפחה חד-מינית, עליו לומר את דברו, ויהא עלינו לבחון אם אמירה זו היא חוקתית.
5. ההכרעה הערכית-עקרונית היחידה היא טובת המאומץ, תוך בחינת קיומן של נסיבות מיוחדות. הקשר הזוגי החד-מיני נלקח גם על ידי בחשבון, אך לא כגורם עקרוני-ערכי השולל כשירות לאמץ, אלא כגורם עובדתי-ענייני בקביעת טובת המאומץ וקיומן של נסיבות מיוחדות בכל מקרה ספציפי. הגישה הפרשנית הראויה היא איפוא "פנימית" ולא חיצונית.
לסיכום,
יש לקבל הערעור; פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מתבטל; התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יחליט האם התקיימו במקרה דנן הנסיבות המיוחדות אשר מצדיקות את מתן צו האימוץ.
הקשר הזוגי החד-מיני נלקח גם על ידי בחשבון, אך לא כגורם עקרוני-ערכי השולל כשירות לאמץ, אלא כגורם עובדתי-ענייני בקביעת טובת המאומץ וקיומן של נסיבות מיוחדות בכל מקרה ספציפי.
.jpg)
-min(2).jpg)
