בגץ 1791/07 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול
העותרת והמשיב 3 נישאו בשנת 1960 והחל משנת 1981 חיים השניים בנפרד ומנהלים הליכים משפטיים נמשכים זה כנגד זה, הן בבתי משפט אזרחיים והן בבתי דין רבניים.
פסק הדין האחרון לעניין המזונות ניתן ביום 18.12.05 בו פסק בית המשפט לענייני משפחה בחיפה כי המשיב חייב לשלם לעותרת מזונות בסך 3,500 ש"ח לחודש. במקביל התדיינו הצדדים בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול בעניין גירושיהם. ביום 25.3.03 פסק בית הדין כי על העותרת לקבל גט מהמשיב וכי על הצדדים להגיע להסדר ביניהם בנושא המזונות שלאחר הגט וזכויות העותרת בפנסיה של המשיב לאחר מותו.
ביום 9.12.03 לאחר שלא הצליחו הצדדים להגיע להסדר, אימץ בית הדין הגדול את נוסחת המשיב לעניין הבטחת המזונות שלאחר הגט.
עיקרי הנוסחה הם עריכת חוזה משולש בו יתחייבו המשיב והאישה עמה חי המשיב כעת (להלן: בת הזוג) להעביר לעותרת סכום שיקבע כתשלום מזונות. כמו כן, על סמך התחייבות זו, יוטל שעבוד על חלקו של הבעל בדירה הרשומה על שמו כבטוחה. עוד קבע בית הדין הגדול כי במידה ולא יצליחו הצדדים להגיע להסדר על סמך עקרונות אלו עד ליום 1.1.04, יוכל המשיב להשליש גט ובכך ייפטר מכל חובת מזונות.
העותרת הגישה לבית הדין הגדול תצהיר בו היא מציינת כי היא מקבלת כל החלטה או פסק דין לעניין הבטחת מזונותיה שלאחר הגט. ביום 19.7.05 דחה בית הדין הגדול את ערעורו של המשיב על פסק דין זה של בית הדין הרבני האזורי ושב וקבע את קווי המסגרת של ההסדר:
מחד, הבטחת מזונות לאחר הגט ומאידך, קבלת הגט על ידי העותרת. משעה שלא הגיעו להסכמה בנושא, קבע בית הדין הרבני הגדול ביום 31.10.06 את גובה סכום המזונות על 2,700 ש"ח לחודש.
האם יש לקבל את העתירה?
1. כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד.
2. בית הדין הגדול, במידה והיה בוחר להיצמד לסמכותו הצרה מבלי לקחת בחשבון את טובת הצדדים יכול היה להסתפק בקביעה מצומצמת ויחידה והיא, שהאישה חייבת בגט.
3. העותרת מציינת בכתבי טענותיה כי היות ואין עילה לחיובה בגט הרי שלא ניתן היה לכפות עליה גירושין. טענה זו אינה מדויקת. אמנם בית הדין לא יכול לכפות על העותרת גירושין בהיעדר עילה למתן גט אולם באמתחתו האפשרות להתיר למשיב להשליש גט דהיינו להפקיד גט וכתובה בידי בית הדין מבלי שהעותרת תהיה מחויבת לקחתו. להשלשת הגט על ידי המשיב יש השלכה בדין העברי לעניין המזונות.
4. הסמכות לבטל את דמי המזונות נתונה אמנם בידי הערכאה האזרחית אולם פסק הדין של בית הדין הרבני מהווה ממצא מחייב המשפיע בהכרח על חובתו על פי דין של הבעל לזון את אשתו. אם כן, בית הדין הגדול יכול מכוח סמכותו להתיר לבעל להשליש גט ובכך לפתוח בפניו פתח בפני ערכאה אזרחית לפטור אותו מתשלום מזונות. בכך מותיר בית הדין הגדול את האישה ללא בסיס כלכלי עתידי אך עם הזכות להמשיך ולנסות ולגבות את חובות הבעל אשר נפסקו בערכאות האזרחיות.
5. בית הדין הגדול לא חרג מסמכותו. ראשית, המשיבה הצהירה כי היא מקבלת עליה כל הכרעה לעניין המזונות. שנית, בית הדין הגדול הציע הסדר אך לא כפה אותו על הצדדים. לעותרת שמורה הזכות לסרב לקבל את הגט ולדבוק בזכויותיה כדין.
6. בית הדין הרבני לאורך כל ההתדיינויות התייחס בהקשר הממוני אך ורק לדמי המזונות. עוד נוסיף כי בעוד ההיגיון הפנימי של חלוקת הרכוש בין בני הזוג עומד בעינו גם עשרים שנה לאחר הפירוד הרי שההיגיון הפנימי של מתן מזונות לבת זוג עד למתן הגט נחלש ככל ששנות הפירוד מתרבות.
הא ראיה, שקיים מצב ביניים בו הבעל אינו מקבל גט היות ואין עילה לגירושין אולם הוא כן רשאי להשליש את הגט ובכך להיפטר מחובתו לזון את אשתו. על כן גם לו תבחר העותרת בהסדר המוצע לה, לא תידרש לוותר על חובות הבעל בגין חלוקת הרכוש המשותף.
לסיכום,
דין העתירה להידחות. ביה"ד הרבני הגדול לא חרג מסמכותו כאשר דן במזונות האישה.
.jpg)
-min(2).jpg)
