ע"א 765/87 רות צ'סלר נ' עיזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל


המנוח וחתנו (בעלה של המשיבה 2) החזיקו כדיירים מוגנים על-פי החוק בחנות הנמצאת בבית ברחוב הרצל שבחיפה. במרוצת השנים פרש החתן מניהול החנות יחד עם חותנו. המנוח המשיך בניהול החנות.

 

מאז חודש אוגוסט 1982 הצטרפה אל המנוח בניהול החנות בתו, רות צ'סלר, היא המערערת שלפנינו. היא המשיכה בכך ברציפות עד לפטירתו בחודש אפריל .1986למעשה היא מוסיפה לעשות כן עד עצם היום הזה. ב- 29.8.84ערך המנוח צוואה ראשונה , ובה ציווה את כל רכושו כך שהחנות תמשיך לפעול בהנהלת בתו רות צ'סלר (המערערת כאן), ובהמשך הוא מצווה על אופן חלוקת יתרת עיזבונו בין שלוש בנותיו באופן ש"כל אחת תקבל בכסף סך השווה ל- 1/6משווי כל דמי המפתח של החנות".

 

ביהמ"ש קמא הגיע למסקנה, ששווי דמי המפתח ינוכה מכספי העיזבון, כך שראשית יחלקו מתוך כספי העיזבון כל סכום השווה לחצי דמי המפתח, וזה יימסר לחתן, חנוך קלימן, ושישית שווי דמי המפתח תקבל כל אחת מהבנות הנותרות. רק אחר כך תחולק יתרת הסכום באופן שווה בין שלוש האחיות.

 

המערערת בסיכומיה טוענת, כי בפועל הכליל השופט את הדיירות המוגנת בנכסי עיזבון המנוח. לטענת המערערת, אין לחתן חנוך קלימן כל זכויות בחנות.


האם יש לקבל את הערעור?


1. הגשמת רצונו של המוריש היא שצריכה, ככל שרק ניתן, להיות נגד עיני בית המשפט ולהנחותו. עקרונות פרשנות צוואה מגולמים בסעיף 54(א) לחוק הירושה, המחייב פרשנות לפי "אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.


2. במקרה דנן, נראה כי כוונתו של המצווה היתה שכל אחת משלוש בנותיו 'תתעשר' במידה שווה כתוצאה מפטירתו של המנוח. המנוח לא הותיר כל ספק באשר לכוונתו הטהורה שלא לשאת פנים אף לא לאחת מבנותיו, ונראה שכך גם בסעיף הנוגע לדמי המפתח.

 

אין לגרוע ממשמעות זו רק משום שלא השכיל, אולי בהעדר ידע משפטי, ליתן ביטוי הולם לכוונתו זו, באשר התיימר להוריש את דמי המפתח עצמם ולחלקם באופן שוויוני.

 

בכך טעה משפטית, שכן זכות הדיירות המוגנת אינה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק על-פי התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר.


3. מתן פועל אמיתי לכוונתו, כפי שהובהרה לעיל, אפשרי על דרך "פרשנות כפולה" כמצוות סעיף 54(א) לחוק הירושה, היינו פרשנות שמביאה בחשבון את כוונתו של המצווה כפי שהיא עולה מן הצוואה בכללה.

 

מתן פירוש נכון ואמיתי על-פי הכוונה, בענייננו, משמעו הקטנת חלקה של המערערת בעיזבון (בהנחה שתנהל את החנות), באופן יחסי, כך, שהתוצאה תהא, כאילו שילמה שישית משווי דמי המפתח לכל אחת מאחיותיה.


4. אכן, יש בכך, לכאורה, משום הטלת נטל על היורשת לעשות דבר בנכס שאיננו מנכסי העיזבון, ודבר זה אינו אפשרי אפילו לפי סעיף 45לחוק הירושה שמתייחס ליכולתו של המוריש לחייב יורש לעשות "במה שקיבל מן העזבון". את הדיירות המוגנת לא מקבלת כאן היורשת "מן העזבון" אלא "מהחוק".

 

אמנם אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו, אך ההיגיון מחייב, שאם רוצה הזוכה להיפטר מהוראת צוואה המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידיו גם מן הנכסים שזכה בהם על-פי הצוואה. לשון אחר:נ אין זוכה יכול לבחור לו את הוראות הצוואה הנוחות לו בלבד, והברירה היא בין קבלת הצוואה כמות שהיא לבין דחייתה כמו שהיא.


לסיכום,

 

יש לדחות את הערעור. במקרה דנן, נראה כי כוונתו של המצווה היתה שכל אחת משלוש בנותיו 'תתעשר' במידה שווה כתוצאה מפטירתו של המנוח. יש לקיים את כוונתו של המצווה למרות שהתיימר להוריש את דמי המפתח עצמם ולחלקם באופן שוויוני כאשר זכות הדיירות המוגנת אינה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק על-פי התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר.