בש"א 3276/98 מרים בריל נ' כונס הנכסים הרשמי
לפני ערעור על החלטתו של כונס הנכסים הרשמי שבה דחה את תביעת החוב שהוגשה על ידי המערער בשל כך שהוגשה באיחור ולאחר שלא מצא טעם מיוחד שיצדיק את האיחור.
ביום 1.9.97 ניתן צו לכינוס נכסי החייבת. בדין וחשבון על חובות ונכסים שהגישה החייבת לבית המשפט במצורף לבקשת כינוס הנכסים היא ציינה את הבנק כאחד מנושיה.
כעניין של נוהל, ולא בשל חובה כלשהי המוטלת עליו, נוהג הכונס הרשמי לשלוח הודעות לנושי החייב כדי להביא לידיעתם את דבר מתן צו הכינוס ובכדי שיפעלו לשמירת זכויותיהם. הודעה כאמור ודרישה להגיש תביעת חוב נשלחה לבנק, ביום 11.9.97.
ביום 4.3.98 הוכרזה החייבת פושטת רגל. ביום 8.6.98 פנה בא כוחו המלומד של הבנק במכתב אל הכונס הרשמי ובקשו לקבל את תביעת החוב של הבנק לאור העובדה שלא ידע על צו הכינוס שניתן וכי יש בכך פגיעה בזכות הקנין של הבנק בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
האם יש לקבל הערעור?
1. על פי תקנה 76(ג) לתקנות אין הנושה המבקש להאריך את המועד להגשת תביעת חוב נדרש להצביע על "טעם מיוחד". עם זאת, עדיין צריך הנושה לשכנע את הכונס הרשמי כי התקיימו בעניינו נסיבות המצדיקות הארכת מועד.
2. סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד. בענייננו, פקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו על פיה היו קיימות ערב תחילתו של חוק היסוד.
גם התיקון משנת 1996 לא שינה את המצב המשפטי שהיה קיים קודם לתיקון. הואיל והכונס הרשמי קנה סמכות לשקול ולדון בבקשות להארכת מועד להגשת תביעת חוב, אין בחוק היסוד כדי לצמצם סמכות זו.
3. על רקע מטרות פקודת פשיטת הרגל מובנת קביעת מצבת הזמן של שישה חודשים להגשת תביעת חוב והצורך לעמוד עליה בקפדנות וזאת לשם קבלת תמונת מצב אמיתית לגבי מצבת החובות של החייב והנכסים העומדים למימוש.
כל חריגה ממסגרת הזמן פוגעת באופן ברור בסיכוי לגבש הסדר נושים ולנקוט פעולות אחרות הנהוגות בפשיטת הרגל. כמו כן אין כל חוסר סבירות בהקצבת שישה חודשים להגשת תביעת חוב.
לסיכום,
יש לדחות את הערעור. הבנק לא הציג כל טען מיוחד להצדקת האיחור. בנוסף, לא נפגעה זכות הקניין של הבנק המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו שכן פקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו על פיה היו קיימות ערב תחילתו של חוק היסוד ואין בכוחו של חוק היסוד לפגוע בהוראות חוק שהיה קיים לפניו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
