ע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ

 

בנק הפועלים בע"מ ביקש מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו מניעה שיאסור על המשיבים עריכת עסקאות במקרקעין מסויימים.

 

בקשתו נדחתה. על כך הוא מערער בפני בית משפט זה. חיים מור (להלן החייב) ירש מאמו חלק בחלקת קרקע (להלן המגרש) וחלק בדירת מגורים (להלן הדירה). בין החייב לבין אביו התגלע סכסוך לגבי המגרש והדירה (להלן המקרקעין).

 

לאחר זמן יושב הסכסוך. בחוזה שנערך בין החייב לבין אביו נקבע כי החייב יירשם כבעלים של המקרקעין. עם זאת נקבע בחוזה כי לאב נתונה זכות ההנאה מן המקרקעין לכל ימי-חייו, ואף נתונה לו הזכות למכור את המקרקעין בכל עת, ובבד שהתמורה אשר תתקבל במכירה תימסר מייד לחייב. בהתאם לחוזה נרשם החייב כבעלים של המקרקעין וזכויות האב לפי החוזה נרשמו כהערת אזהרה בפנקס המקרקעין.

 

ביום 29באוקטובר 1990התקשר החייב בחוזה עם אירון חברה לניהול והחזקה בע"מ, היא המשיבה מס' 1בערעור זה (להלן המשיבה).

 

בחוזה זה התחייב החייב למכור למשיבה את המגרש. להבטחת התחיבויותיו לפי החוזה, התחייב החייב לרשום משכנתא על הדירה לטובת המשיבה, ואף נתן יפוי-כח בלתי-חוזה לעו"ד שלמה מליניאק, מנהל המשיבה. המערער טוען כי החוזה שנערך בין החייב לאביו הקנה את הבעלות במקרקעין לאב, אף שהמקרקעין נרשמו על שם החייב, שהרי החוזה העניק לאב גם את זכות ההנאה מן המקרקעין לכל ימי חייו וגם את הזכות למכור את המקרקעין. אם כך, לא היתה לחייב זכות למכור את המקרקעין למשיבה ואין למשיבה כל זכות במקרקעין.

 

האם יש לקבל את הערעור?

 

נכון שזכותו של החייב במקרקעין, כפי שנרשמה בפנקס המקרקעין, הוגבלה על ידי החוזה שנערך בינו לבין אביו. אך עדיין יש לו זכויות לגבי המקרקעין, תהא הגדרתן אשר תהא, ויש להן ערך כלכלי של ממש.

 

די לציין כי לו היה האב מוכר את המקרקעין, היה החייב זכאי לקבל מייד את התמורה המתקבלת במכירה; ואם האב אינו מוכר את המקרקעין, יעברו המקרקעין, לאחר חיי האב, לידי החייב כשהם נקיים ממגבלות. האם החייב היה מנוע מלמכור את הזכויות האלה לאחר?

 

בחוזה שנערך בין החייב לבין אביו אין הוראה המונעת זאת, לא במפורש, ולדעתי גם לא במשתמע. מכאן שהחייב היה זכאי לערוך את החוזה שערך עם המשיבה.


לפי החוזה שנערך בין החייב למשיבה, החייב העניק למשיבה נכס. חוזה זה נערך כ- 23חודשים לפני שבית המשפט נתן צו לכינוס הנכסים של החייב. מכאן, לכאורה, שלפי סעיף 96(א) לפקודה, הענקה זאת בטלה כלפי הנאמן. אולם בצד הוראה זאת נקבע חריג בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. לפי החריג, הענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך" לא תיחשב "הענקה" לענין סעיף 96(א). לשון אחרת, הענקה כזאת אינה בטלה.


המערער לא הרים את נטל השכנוע לביסוס הטענה כי המשיבה ערכה את החוזה עם החייב שלא בתום לב. נטל השכנוע בענין זה מוטל על המערער, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי כל המרכיבים של סעיף 96(ג)(2) לפקודה, לרבות תום הלב.


העובדה שהמשיבה ידעה, בעת עריכת החוזה עם החייב, על החוזה שנערך קודם לכן בין החייב לבין אביו, אין בה כדי ללמד על חוסר תום לב מצד המשיבה. היא קנתה ביודעין נכס עם מגבלות, כפי שנבע מן החוזה שבין החייב לבין אביו, והמגבלות נלקחו בחשבון לעניין התמורה עבור הנכס. נוסף לכך הבטיחה המשיבה את עצמה באמצעות המשכנתא על הדירה. בכל אלה אין שום פגם ושום הוכחה לחוסר תום לב מצד המשיבה.


באופן עקרוני, כדי לצאת ידי חובת הדרישה בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, אין צורך שהתמורה תהיה שוות-ערך לערך הנכס. לשון חרת, אם הנכס נמכר, אין צורך שהמחיר אשר נתקבל ישקף בדיוק את שווי הנכס. הפקודה דורשת רק "תמורה בת ערך".

 

במקרה זה, אף כי קיים פער בין המחיר ששולם על-ידי המשיבה לחייב לבין הערכת השמאי, וכן בין המחיר ששולם לבין המחיר שהוצע על-ידי אדם אחר, אין הפער גדול, בהשוואה לסכום ששולם בפועל, עד כדי כך שיש לומר כי המחיר ששולם לחייב לא היה סביר.


לסיכום,

 

יש לדחות את הערעור. אין הענקה בטלה אם נעשתה בתום לב ובתמורה.