הרכב שופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה ערעור המדינה על קביעתו של בימ"ש השלום , וקבע כי רשות המיסים אגף המכס ומע"מ אינה רשאית לבצע הליך של 'הרמת מסך' לצורך ייחוס חובות של חברה אחת לחברה אחרת, בלא שקדמה לכך פנייה לבית המשפט המוסמך.
בנסיבות המקרה ייחוס חובה של חברת בית הבד המודרני לייצור שמן זית טבעי בע"מ לחברת זייתון תעשיות שמנים בע"מ חורג מן הסמכות שהוענקה לרשות בחוק ולפיכך הוא בטל.
הרכב השופטים: אב"ד סגן הנשיא יגאל גריל והשופטים עודד גרשון ויעל וילנר .
רקע:
רשות המיסים ייחסה לחברת זייתון תעשיות שמנים בע"מ את חובה של חברת בית הבד המודרני לייצור שמן זית טבעי בע"מ, בטענה כי הינן למעשה אישיות משפטית אחת המחליפה את שמה ומספרה מעת לעת על מנת לחמוק מפירעון החוב.
רשות המיסים טענה כי נקטה ב'קיצור הליכים' זה כדין ובסמכות, שכן לדבריה, נתונה לה סמכות כללית, מעין סמכות טבועה, הנגזרת מסמכויותיה לפעול לגביית חובות סרבני המס העושים שימוש לרעה בהליכי ההתאגדות. לטענתה, סמכות כללית זו הינה חלק ממאבקה בסרבני מס אלה, ובמסגרת זו, רשאית היא אף להרים את מסך ההתאגדות בין נישומים שונים, שאחרת יסוכלו הליכי גביית החוב ולא יהיו בידיה הכלים הנחוצים לצורך גביית החובות.
הרשות מציינת כי לעיתים תכופות מוצאת היא עצמה לפני שוקת שבורה לאחר שזכתה בפסק דין או הוציאה הודעת חיוב והחברה החייבת חוסלה או פורקה או העבירה נכסיה לחברה אחרת, במטרה להתחמק מהחוב.
חברת זייתון פנתה לבית משפט השלום בבקשה למתן צו מניעה זמני וקבוע לפיו תימנע הרשות מנקיטת הליכי גביה נגד חברת זייתון לגביית החוב. בימ"ש נתן צו מניעה זמני וקבל התביעה העיקרית בקובעו כי הרשות לא הצביעה על מקור שבדין המאפשר לה לבצע בעצמה הרמת מסך בין החברות השונות.
השופטת וילנר קבעה כי דין הערעור להדחות באשר הרשות לא השכילה להראות קיומו של מקור חוקי לסמכותה הנטענת לבצע בעצמה הליך של הרמת מסך ההתאגדות, היינו, ייחוס חובות חברת בית הבד לחברת זייתון.
הליך הרמת מסך ההתאגדות בו מטשטשים הגבולות בין אישויות משפטיות שונות עד כדי ביטולם, הינו הליך לא שיגרתי, חריג, קיצוני, שייעשה רק בהתקיים התנאים המיוחדים שנקבעו לצורך כך בהוראות החוק השונות ורק על ידי מי שהוסמך לכך כדין.
הליך מיוחד זה הוסדר על ידי המחוקק בהוראת סעיף 6(א) לחוק החברות, שם נקבעה סמכותו של בית המשפט, בהתקיים תנאים מסוימים, להורות על הרמת מסך התאגדות בין אישויות משפטיות שונות.
בנוסף על חוק החברות, קיים מסלול מיוחד הקבוע בהוראת סעיף 106 לחוק המע"מ, לפיה הוענקה לרשות המיסים סמכות לבצע מעין הליך של הרמת מסך ההתאגדות במקרים המנויים בסעיף, ובין היתר, כאשר הרשות סבורה כי חברה נישומה מתחמקת מתשלום חובה על ידי שימוש לרעה במוסד מסך ההתאגדות (תיקון בחוק משנת 2003 מאפשר למנהל המכס לעשות שימוש בסעיף 106 הנ"ל באמצעות ההפניה שבסעיף 231א לפקודת המכס).
ברגיל, אם כן, עומדות לרשות המיסים שתי דרכים על מנת לבצע הליך של הרמת מסך ההתאגדות בין נישומים שונים; האחת, פניה לבית המשפט המוסמך על פי סעיף 6(א) לחוק החברות, והשניה, פעולה על פי סעיף 106 לחוק המע"מ. השופטת קבעה כי אין מחלוקת כי דרך שנייה זו לא הייתה רלוונטית במקרה שלפנינו, ועל כן נותרה לרשות הדרך הראשונה, פנייה לבית המשפט בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק החברות.
אולם הרשות נמנעה מנקיטה בהליך זה, ותחת זאת, נטלה על עצמה את התפקיד המסור על פי החוק לערכאה השיפוטית, וייחסה לחברת זייתון את חובה של חברת בית הבד לאחר שקיימה שימוע לחברת זייתון.
השופטת וילנר ציינה כי נימוקיה של הרשות חשובים וכבדי משקל ככל שיהיו, אין בכוחם ליצור סמכות יש מאין. הרשות כרשות מינהלית אינה פועלת בחלל ריק והיא אינה מוסמכת לפעול אלא במסגרת הסמכויות שהוענקו לה בחוק ובמסגרתו. הרחבת סמכויות הרשות מעבר לאלה שהוענקו לה על פי הדין אינה רצויה ועלולה להביא לפגיעה בזכויות יסוד.
שני שופטי ההרכב הצטרפו לקביעותיה של השופטת וילנר ומשכך נדחה הערעור והמדינה חוייבה בהוצאות המשיבה בסכום של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
ע"א 708/08 ניתן 1.3.10