שופט בית משפט השלום בקריות, ערן נווה, קיבל תביעה אשר הוגשה על ידי בעלי דירות בבניין משותף, הנמצא על ציר מוריה בחיפה, כנגד בעליהן של שלוש מן הדירות בבניין, והוציא צווי מניעה וצווי עשה קבועים , המונעים כל שינוי יעוד של הדירות מדירות מגורים לבית עסק.


תביעה שכנגד שהוגשה מטעמם של בעלי אותן שלוש דירות, בגין נזקים כספיים שנגרמו להם, ואשר כללה גם דרישה למתן צווים הכוללים, בין השאר, צו הצהרתי על זכותם של הנתבעים לשינוי הייעוד בנכס, צו לעקירת עץ פיקוס עתיק בגינת הבניין וצו לפינוי וסילוק יד מרכוש משותף בבניין, נדחתה ברובה המכריע.


בפסק הדין מצא השופט נווה כי מאחורי הנתבעים והתובעים שכנגד עומד יזם ואיש עסקים (מר אלי ידיד), הקשור במישרין לתביעות דומות שהוגשו בנוגע לשלושה בניינים נוספים באותו הרחוב, ובכולן טענות להשתלטות חד צדדית, מתוך מטרה לשינוי בפועל של השימוש בדירות, ומבלי לקבל את הסכמת שאר השכנים בבניין.


השופט קבע כי: "...הממצאים העובדתיים תומכים בכך שהחל מן הרגע הראשון, וללא כל אישור לכך, פעל מר ידיד לשם הפיכת הדירות הנרכשות לבית עסק. בניגוד לטענות הנתבעים, יש משקל לרקע של מר ידיד ומקורביו, דהיינו לכל אותן פרשיות משפטיות שבהן היו הנתבעים או מי מטעמם מעורבים.

 

אין מדובר , כטענת הנתבעים, בגיבוב של "עדויות שמועה", אלא בתיקים מהם ניתן ללמוד על דרך פעולה אגרסיבית החוזרת על עצמה, ואשר אינה נרתעת מפעולה חד צדדית ללא היתר חוקי ולמורת רוחם של השכנים הוותיקים בכל אותם הבניינים...". עוד הוסיף השופט: ..." אין מ דובר ב"דייר תמים", אשר רכש דירה בבניין והוא ממתין לאישורים חוקיים בטרם יבוא לממש את זכויותיו הקנייניות. ההפך הוא הנכון - דומה שמר ידיד עשה כל שיכול היה על מנת לזרז את העבודות, "לדלג מעל" התנגדויות השכנים ולהציב את התובעים בפני עובדות בשטח, לאחר שיהיה קשה להשיב את הנעשה...".


באשר לבקשת הנתבעים והתובעים שכנגד למתן צו הצהרתי באשר לזכותם הקניינית לשינוי יעוד הדירות מבית מגורים לבית עסק קבע בית המשפט כי מ דובר בסעד תיאורטי לחלוטין, ללא כל נפקות מעשית.


סוגיה נפרדת שעלתה בפסק הדין הינה מצב יוצא דופן בו נמצא כי הצדדים לתיק אוחזים בשלוש גרסאות שונות להסכם הדיירים בבניין המשותף, כאשר (לפחות) שתיים מן הגרסאות נמצאות, זו בצד זו, בתוך תיק רישום הבית המשותף.
 

בהחלטתו סקר השופט את שלוש הנוסחאות השונות, קבע כי אין מקום לקבל טענת זיוף כנגד אף לא אחת מהן, אולם, תוך לאחר בדיקת לשונן של אותן שלוש נוסחאות, תוך הסתמכות - בין השאר - על שגיאות כתיב המופיעות בחלקים הנוספים באחת הנוסחאות, שגיאות כתיב המופיעות רק בחלקים שנוספו בהסכם זה בלבד, והכריע כי נוסח זה של ההסכם הוא הנוסח האחרון והמכריע, ועורכו, שכנראה לא שלט בעברית על בוריה, העתיק ככל הנראה את ההסכמות שקדמו לו מילה במילה, והוסיף עליהן תניות נוספות ומחייבות.
 

השופט לא קבל את הסבריו של אף לא אחד מן הצדדים לעניין הגרסאות השונות להסכם וקבע כי מ דובר במסקנות אשר ניתן להגיע אליהן תוך שימוש ב"שכל ישר" ובהיגיון פשוט, ובוודאי שאינן מצריכות מומחיות מיוחדת.
 

באשר לדרישת הנתבעים והתובעים שכנגד לעקירת עץ הפיקוס העתיק, סירב בית המשפט להיעתר לבקשה לעקירה מלאה של העץ, וקבע: "צודקים התובעים בציינם שעץ הפיקוס מוגן מכח פקודת היערות וצו היערות (אכרזה על אילנות מוגנים) התשנ"ז-1997"..."עקירה שכזו, של עץ עתיק, היא דבר שיש להימנע ממנו כל עוד הוא אינו הכרחי, ואם אכן ויתר מר ידיד על כל תכנית להקמת בית קפה שיתפרס גם בשטח החצר, אזי אינני מוצא כל מקום וטעם אמיתי להתעקשות על עקירתו של העץ, במקום טיפול מתון יותר בשורשיו" .
 

בפסק דינו קבע השופט נווה, בסופו של דבר, שיש להסתפק בטיפול בשורשי העץ, תוך הקמת חיץ בטון תת קרקעי בעומק שני מטרים, למניעת חדירת שורשי העץ מתחת ליסודות הבניין.


לאור תוצאות ההליך, חייב השופט את הנתבעים (והתובעים שכנגד) בהוצאות משפט כלפי התובעים (והנתבעים שכנגד), יחד עם שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 52,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ת.א. 884/04 ניתן 3.3.10