ד"נ 44/75 ביטון נ’ פרץ


עובדות המקרה:

מעשה בשלוש עסקאות. בראשונה קנה ראותן את דירתו של שמעון, בשניה - שמעון את דירתו של לוי, ובשלישית - לוי את דירתו של יהודה. כל אחד מהקונים התחייב לשלם למוכרו סך 50,000 לירות על חשבון המחיר, ראובן לשמעון ב-30 באפריל, שמעון ללוי באחד במאי ולוי ליהודה ב-2 במאי.

 

ראובן לא שילם לשמעון את הכסף, אלא באיחור של ששה ימים, וכתוצאה מכך איחר אף שמעון תקופה דומה בתשלומו ללוי, וכך גם לו כלפי יהודה.

כיצד יש לפרש את ההגדרה של הפרה יסודית וסעדיה?


1. ס’ 6 בא להבטיח שלא יחמירו נפגעים על קוצו של יוד ושלא יעשו מכל הפרה קלה ובלתי-משמעותית אמתלה לביטול חוזה, שחדל להיות לרוחם. על-כן דורש סעיף 7 מהנפגע ליתן למפר מקום לתשובה, אלא-אם כן ניתן לומר על ההפרה שהיא יסודית מעיקרא. היא עשויה להיות כך במפורש או מכללא.


2. המבחן הוא, אם אדם סביר היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. אין קושי לגבי ראיית עצם ההפרה מראש. הפרה היא היפוכו של קיום, ומי שיודע, מהו קיום, ממילא יודע, מה היא ההפרה. אך התוצאות הן תולדה של צירוף נתונים מסוימים להפרה.


3. האדם הסביר הוא גם האדם המצוי. יתכן שהוא חכם מהנפגע, אך אין הוא מגיד עתידות או יודע מחשבות, וככל שעינו פקוחה הן כלפי ההווה והן כלפי העתיד, אין הוא איש סודו של הנפגע. תוצאות הנובעות מנתונים מיוחדים, שרק הנפגע יכול לדעתם או לשערם, אינן בגדר ראייתו. הן אינן בגדר ראייתו הממשית ולכן גם לא בגדר ראייתו ההיפותטית.


4. ביטול בשל הפרה יסודית מסתברת הוא ביטול שיש בו סיכון כלשהו, ולכן הנפגע שרוצה להימנע מהסיכון צריך לתת ארכת ביצוע לפני הביטול, לקבוע אותה כהפרה מוסכמת (או ליידע את הקונה על העסקה השנייה, אם כי זה נעשה לאחר מכן). הנפגע יכל לבחור בסעד הפיצויים במקום הביטול.


לסיכום,

 

רואים מה קרה בפועל, ועל בסיס עובדתי זה שואלים את השאלה ההיפותטית - אם אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה, זו הפרה יסודית.