תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים כרמל

במסגרת פסה"ד התייחסה השופטת וילנר למונחים "הסכמה מדעת" ו"פגיעה באוטונומיה" ,הבהירה את היחסים ביניהם והציעה לבחון את קיומם במספר שלבים. (סע’ 71 פסה"ד).

רקע:

התובעת 1 ילדה את בתה, הקטינה (-התובעת 3 )בשנת 1992 , בשבוע ה-28 לאחר שאושפזה החל מסוף השבוע ה-24 להריונה, בשל דימומים וגינליים. כחמישה חודשים לאחר לידת הקטינה זוהו אצלה סימנים לשיתוק מוחין.

התובעים טענו כי נוכח קיומם של סימנים מובהקים ללידה מוקדמת והסתברות גבוהה למומים בלידת פג כמו שיתוק מוחין, ראוי היה להפסיק את הריונה של התובעת מיד עם אשפוזה, או לפחות להפנות את התובעת לוועדה להפסקת היריון. לטענתם מחדל זה של הצוות הרפואי, הקים עילה ב’הולדה בעוולה’. כן נטען לטיפול רשלני בתובעת ובקטינה בעת האשפוז ובמהלך הלידה.

השופטת וילנר קבעה כי עמדת התובעים לפיה במקרה של סיבוך מיילדותי, יש לגרום להפסקת ההיריון, עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. למעשה, לגישת התובעים, די בחשש לפגות, קרי – קיומה של התוויה רפואית ללידה מוקדמת, כדי לקבל החלטה על המתה יזומה של עובר בריא, בר חיות.

לטעמה, גישה זו אינה יכולה לעמוד. השופטת הוסיפה כי הנוהל המקובל והטיפול בסיבוכי היריון, דימום מאוחר בהיריון (מעבר לגבול החיות), בשנת 1992, כמו גם כיום, הוא ניהול ממתין על מנת לשפר את סיכויי שרידות העובר, במסגרתו עוקב הצוות הרפואי אחר מצבה של המטופלת על מנת למנוע התפתחות של סיכונים כדוגמת דימום חריף, מצוקה עוברית ועוד. המעקב נעשה אחר סימנים חיוניים, ספירות דם ואיסוף פדים (להערכת כמות ועוצמת הדימום והמים). מטרת הניהול הממתין היא להאריך את משך ההיריון עד למועדו, וזאת כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

השופטת וילנר ציינה כי שוכנעה שכך נהגו הרופאים במקרה זה, ולפיכך, לא נפל כל דופי בהתנהגותם וכן כי בחינת הראיות שהובאו על ידי התובעים מעלה כי, בסופו של דבר, לא הובאה על ידם ולו ראייה אחת להוכחת טענתם כי ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל הסיבוך המיילדותי.

השופטת קבעה כי בנסיבות המקרה גם לא הוכחה עוולת הרשלנות בהקשר של הסכמה מדעת, וממילא, אין מקום לבחון קיומה של הפגיעה באוטונומיה.

בנסיבות לא חוייבו התובעים בהוצאות.

ת.א. 869/06