אלי דורון, עו"ד – יואב הריס, עו"ד
ביום בהיר אחד, בחודש מאי 2007, נדהמו דיירי הבית המשותף שברחוב אוסטרובסקי 11 ברעננה לגלות, כי הדירה העליונה בבניין וחלק מקירותיו הפכו ללא פחות מאשר אתר תקשורת סלולארית. התברר, כי בעלי הדירה – בני הזוג יוסף ויוספה דגן, עברו להתגורר בהרצליה והשכירו את דירתם לחברת סלקום, על מנת שהיא תוכל להציב שם אנטנות ומתקני תשדורת אחרים.
יחד עם זאת, המשיכו יוסף ויוספה דגן לעבוד במשרד הנהלת החשבונות שבבעלותם, הממוקם בקומת הקרקע של הבניין.
האנטנות שהציבה סלקום בבניין, הוצבו בקרבה מדאיגה לארבעה בתי מגורים המאוכלסים בכ – 60 משפחות ובמרחק 30 מטרים בלבד מבית ספר לילדים פגועי גוף ומוח.
אוכלוסיית הבניין אינה צעירה ומבין דייריה, ישנם כאלה החולים או שחלו במחלות לב, סרטן ומחלות קשות אחרות. על רקע כל אלה, הצבת האנטנות בבניין, בסמיכות כלכך קרובה, הטילה אצל הדיירים פחד וחשש של ממש.
קבוצה מבין הדיירים פנתה, באמצעות משרד עוה"ד דורון, טיקוצקי לרשויות המוסמכות – לעיריה ולמשרד לאיכות הסביבה על מנת שיבדקו את העניין. בנוסף התארגנו הדיירים על מנת להביע מחאת ציבורית. הדיירים קיימו משמרות מחאה בכניסה לבניין.
המדובר היה במשמרת בוקר ומשמרת ערב, כל אחת מהן ארכה כשעתיים ובמהלכן הוצב דוכן להחתמת הדיירים והשכנים על עצומה והוצבו שלטי מחאה ובהם מחו התושבים על כי למעשה בריאותם נמכרת בכסף.
בתגובה לכך, החלו לפקוד את הכניסה לבניין מאבטחים גברתנים שניצבו ליד משמרות המחאה בטענה כי הם מגינים על בני הזוג דגן.
העיריה מצדה, דרשה לסלק את המתקנים שהוצבו ללא היתר בנייה אולם בתום מאבק משפטי ממושך, קבע בית המשפט שלום כפר סבא כי מתקנים כגון אלה אינם מצריכים היתר בנייה.
ערעור על החלטה זו הוגש בחודש ינואר השנה לבית המשפט המחוזי מרכז וטרם הוכרע.
בעקבות פניית הדיירים, שב המשרד לאיכות הסביבה ובדק את נתוני הקרינה של המתקנים והמרחק בינם לבין יתר דירות הבניין והבניינים הסמוכים.
בסופו של דבר, לפי ממצאי המשרד, התברר כי הנתונים אודות המרחק בין שהוצגו בפניו על ידי נציגי סלקום בתחילה לא היו מדויקים די צרכם ובחודש יולי 2007 ביטל הממונה הארצי על הקרינה – ד"ר סטליאן גלברג את ההיתר שניתן.
מיד לאחר שבוטל ההיתר, הפסיקו הדיירים את משמרת המחאה. סלקום לעומת זאת, המתינה משך תשעה חודשים נוספים עד אשר, בסופו של דבר, בחודש מרץ 2008, היא פינתה את מתקני התקשורת מהדירה.
קודם לכן, בחודש אוגוסט 2008 הוגשה תביעה אזרחית כנגד ארבעה מבין הדיירים "שהעזו" להתנגד למתקן. התביעה הוגשה בשמם של יוסף ויוספה דגן ועילתה הייתה לשון הרע. בתביעה נטען, כי השלטים שהוצבו במשמרות המחאה הציבורית מהווים פגיעה בשמם הטוב .(ת.א. 3134/07).
הנתבעים יוצגו בהליך המשפטי על ידי עורכי הדין אלי דורון, יריב שפרונג וליאת בהר-כהן ממשרד דורון, טיקוצקי, עמיר מזרחי ושות’. הללו ערכו בדיקה וגילו כי עורכי הדין שייצגו את יוסף ויוסף דגן בתביעת לשון הרע הם אותם עורכי הדין המייצגים את סלקום בעשרות הליכים אחרים הנוגעים למתקני התקשורת שלה.
עוד נטען בפני בית המשפט, כי באופן תמוה, מבין כל דיירי הבניין ומבין כל המשתתפים במחאה "נבחרו" לתביעה זו ארבע דיירים חלשים במיוחד: כולם מבוגרים, שניים מהם חולי לב, האחת גרושה, האחרת אלמנה שעברה ניתוח להסרת גידול בגולגולת. עו"ד אלי דורון טען כי זהו מקרה חמור ולפיו התביעה נועדה לרמוס את זכות המחאה הציבורית הלגיטימית הנתונה ל"אזרח הקטן".
בתוך כך, הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתו של ד"ר שליטא. לדבריו, בניגוד לסברה כאילו רק הקרינה המייננת מסוכנת, הרי שגם קרינה סלולארית "פחותה" בעוצמתה - זו שגורמת לחימום רקמות "בלבד" גורמת לנזקים בריאותיים.
נזקים אלה מתבטאים למשל בפגיעה במנגנון ההגנה של המוח מפני זיהומים, פגיעה במנגנון סילוק תאים פגומים (המובילים לגידולים סרטניים), והעמסה של רדיקלים חופשיים. בסופו של דבר חשיפה ממושכת לקרינה שכזו, עלולה להביא להתפתחות מחלות סרטן, טרשת העורקים, אלצהיימר ומחלות נוספות. לפיכך מסיק שליט"א כי האוכלוסייה מבוגרת וחולה, חשופה יותר לנזקים אלה של הקרינה.
בנוסף טען עו"ד דורון טען כי אם יוסף ויוספה דגן אכן גוררים את הנתבעים לבית המשפט על כי "העזו" למחות על כך שבריאותם נמכרת בכסף, הרי שיתכבדו התובעים ויחשפו את חוזה השכירות מול סלקום. או אז, מכוח החוזה והסכומים הנקובים בו, ניתן יהיה להוכיח כי אמת דיברו הדיירים ותתברר טענתם כי אכן בריאותם נמכרה תמורת כסף רב.
בית המשפט שלום פתח תקוה, כבוד השופט נחום שטרנליכט, קיבל את טענת עו"ד דורון ובדיון שהתקיים בחודש אפריל הורה לחשוף את חוזה השכירות אחרת תימחק התביעה. בסופו של דבר, החוזה עצמו לא נחשף, שכן לפני מספר ימים הודיעו בני בזוג דגן כי הם ביוזמתם מוחקים את התביעה.
לדברי עו"ד אלי דורון, המדובר באותם מקרים בודדים בהם האזרח הקטן מצליח במאבקו הצודק. אמנם התובעים מחקו את התביעה ביוזמתם אולם אין ספק כי התנגדות הדיירים ועמידתם על זכויותיהם היא זו שהביאה לכך שהמשך בירור התביעה רק היה מוכיח את צדקתם. [email protected]
