מטרתו של חוק לשון הרע היא לשמור על שמו הטוב וכבודו של אדם, על ידי מניעת פרסומים העלולים לפגוע בו ולהשפילו. אמירת לשון הרע הינה עוולה נזיקית המקימה זכות לפיצוי כספי. בנוסף, העוולה יכולה אף לעלות לכדי עבירה פלילית שהעונש בגינה הוא שנת מאסר. דוגמא לדיון בתביעה בגין עילה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית בגין לשון הרע. על פי עובדות המקרה, התובע, עורך דין במקצועו, ייצג לקוח בדיון בבית המשפט. הנתבעת הייתה אשתו של מי שהיה הצד שכנגד באותו דיון. במהלך הדיון, ביקש בא כוחו של הצד שכנגד להעיד את הלקוח כעד מטעמו. בעת מתן העדות, הנתבעת טענה שהתובע סימן ללקוח באמצעות אצבעותיו. קרי, הדריך אותו כיצד לענות לשאלות עורך הדין של הצד השני. אמירה זו של הנתבעת נאמרה באולם בית המשפט, בפני השופט ומי שנכח במקום.

טיעוני בעלי הדין

התובע טען שהנתבעת פרסמה עליו לשון הרע במטרה לפגוע בו, להציגו כמי שפעל לשיבוש הליכי משפט והדחת עד ולפגוע במוניטין שלו. התובע הוסיף שהנתבעת כלל לא הייתה עדה בדיון, או בעלת דין. אלא, היא ישבה בקהל וממקום מושבה העלתה את טענתה.
מנגד, הנתבעת הכחישה את הטענות שהופנו נגדה. לשיטתה, התובע לא היה מעוניין שלקוחו יעיד כעד מטעם בעל הדין שמנגד, אך בית המשפט התיר זאת. על כן, כאשר הלקוח עלה לדוכן העדים, התובע ניסה להפריע למתן עדותו בכל דרך אפשרית, לרבות שימוש בסימנים לעניין התשובות. הנתבעת טענה שכאשר הבחינה בסימנים אלו, היא העירה את תשומת לבו של בית המשפט לכך ודבריה נאמרו באופן ספונטני ובזמן אמת, כתגובה להתנהלות התובע. הודגש שהאמירה נאמרה בתום לב ולא במטרה לפגוע בתובע, אלא, לסייע לנתבע – בעלה. לבסוף, הנתבעת טענה שדבריה חסו תחת ההגנה "אמת דיברתי".

אמירת הנתבעת – לשון הרע?

לאחר שמיעת טענות הצדדים וסקירת הראיות, השופט החליט לדחות את התביעה. הודגש שהמחלוקת העיקרית בתיק הייתה האם דבריה של הנתבעת עלו לכדי לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. שכן, שני הצדדים לא היו חלוקים על עצם אמירת האמירה על ידי הנתבעת.

השופט הדגיש שמכוח הגדרת "לשון הרע", האמירה צריכה להיות דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הציבור; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות אחרות שיוחסו לו; לפגוע במשרתו, משלח ידו או מקצועו ועוד. על מנת לבדוק האם האמירה דנן הייתה בגדר לשון הרע, השופט נדרש לבחון תחילה את המשמעות שעלתה ממנה לפי אמות מידה אובייקטיביות.

השופט פסק שעל פי אמת מידה אובייקטיבית, אמירתה של הנתבעת לא עלתה לכדי לשון הרע. שכן, מקום האמירה והנסיבות בהן נאמרה העידו על כך שכוונתה של הנתבעת לא לגרום לפגיעה בתובע בעיני הציבור, להשפילו, ללעוג לו או לבזותו ולפגוע במשרתו. אלא, מטרתה הייתה למנוע פגיעה בזכויותיו הדיוניות של בעלה, שהיה צד לסכסוך המשפטי. עוד נקבע שדבריה של הנתבעת נאמרו באופן ספונטני, כמעין פירוש להתנהלות התובע במהלך מתן העדות על ידי לקוחו.

הגנות

יתרה מזאת, השופט פסק שהמשקל שהתובע ייחס לאמירתה של הנתבעת הרחיק לכת, בפרט לאור העובדה שהשופט שישב בדיון התייחס אילה כאל אפיזודה חולפת ותו לאו. לא זו אף זו, השופט הדגיש שגם לו היה מדובר באמירה של לשון הרע, הנתבעת הייתה חוסה תחת ההגנות שנקבעו בחוק. שכן, נקבע שעדותה הייתה אמינה ומהימנה ולכן הוכח שדבריה היו אמת. משכך, עמדה לזכותה הגנת "אמת דיברתי" שנקבעה בסעיף 14 לחוק. בנוסף, השופט קבע שלנתבעת היה מעמד של בעל דין, מאחר והיא הייתה מעורבת רגשית בדיון, מכוח מעמדה כאשת הנתבע. על כן, עמדה לה ההגנה של סעיף 13(5) הניתנת לבעלי דין ולעדים בבית המשפט. בסופו של דבר, התביעה נדחתה.