החוק מגדיר הטעיה כהצהרה טרום חוזית כוזבת מפורשת, המניעה את המתקשר להתקשר בחוזה על בסיס הטעות. על מנת להוכיח הטעיה, יש להראות אי התאמה בין המציאות לדרך בה היא הוצגה על ידי הצד המטעה במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת החוזה. דוגמא לטענה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה להורות על ביטול עסקת מכר מקרקעין. על פי עובדות המקרה, התובעים, בני זוג לשעבר, פנו לנתבעים – מוכר הדירה ועורך הדין שייצג אותו בעסקה, בעקבות מודעה בעיתון בה פורסמו פרטי הדירה שהוצעה למכירה. לאחר שהתובעים ביקרו בנכס, הם הגישו הצעת מכר, לא לפני שחתמו על נוסח חוזה רכישה ומסרו פיקדון בהמחאה בנקאית לידי עורך הדין. פיקדון זה הועבר לחשבון נאמנות.
הצדדים התקדמו במגעים להשלמת עסקת המכר, והתובעים ביקרו בדירה בשנית. בפגישה שנערכה לאחר ביקור זה, התובעים העלו לראשונה את הטענה שלא היה מדובר בדירה בת ארבעה חדרים, כפי שנטען במודעה. שכן, גודלו של החדר הרביעי לא עמד במידה המינימאלית הקבועה בתקנות התכנון והבניה להגדרת "חדר". על כן, הם ביקשו להפחית את התמורה בגין הדירה, כך שהסכום ישקף את שוויה המקורי. מנגד, הנתבעים סירבו ועמדו על מימוש ההצעה המקורית.
לפיכך, התובעים ביקשו לבטל את העסקה ולהשיב להם את הפיקדון. אולם, עורך הדין של המוכר דחה דרישה זו והודיע על חילוט הפיקדון. על כן, התובעים פנו לבית המשפט בבקשה להכריז על בטלות ההסכם והשבת הפיקדון מכוח הטעיתם על ידי הנתבעים.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת הטענות בנושא, השופטת קבעה שהדרך בה הנתבעים הציגו את הדירה אכן הייתה מטעה. זאת מאחר והדירה הוצגה כבת ארבעה חדרים ובפועל, היו בה שלושה וחצי חדרים. השופטת קבעה שהצגה זו הייתה מטעה מאחר והיא לא תאמה את המציאות העובדתית והמשפטית שהגדירה את גודל המינימום של חדר בדירה.
אמנם, התובעים ביקרו בדירה טרם הגישו את הצעת המכר, ולכן הם היו יכולים להבחין בבעיה בגודלו של החדר הרביעי. אולם, השופטת פסקה שבביקור זה, התובעים לא נתנו דעתם למידות החדר הרביעי משום שלא היה ניתן לזהות את אי העמידה בתקן בעין בלתי מקצועית. לחלופין, לא היה מדובר בחדר בעל מידות כה קטנות כך שהיה ניתן להבחין בכך במבט ראשון. השופטת הוסיפה שבביקור הראשון של התובעים, הם נתנו דעתם בעיקר לנתונים הפורמאליים של הדירה ולמשמעות הרישומית של הנכס כבסיס להערכת הכדאיות.
לטענת הנתבעים, היה על בני הזוג לבחון את גודל הדירה והחדרים בפרט, והיה ברשותם את כל המידע על מנת לעשות כן. אולם, מאחר והם לא בחנו את החדרים במועד, הרי שבכך נשללה טענת ההטעיה. השופטת דחתה טענה זו וקבעה שבני הזוג היו רשאים להסתמך על הפרטים שסופקו במודעה בכל הנוגע למספר החדרים ולהניח שהנתונים היו נכונים. קרי, הם לא נדרשו לבחון את הדירה כבר בביקורם הראשון בנכס. על כן, הימנעותם מאימות מספר החדרים טרם הגשת הצעת המכר לא נזקפה לחובתם ולא הצדיקה הטלת אחריות לפתחם. בסופו של דבר, השופטת קיבלה את התביעה וקבעה שהמוכר ועורך דינו הציגו בפני התובעים מצג שווא שגרם להם להתקשר בחוזה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
