חולה בתסמונת דאון שנולדה בשנת 1987 והוריה, הגישו תביעה כנגד מדינת ישראל ומשרד הבריאות לאחר שטענו ל"הולדה בעוולה" של הבת, כיום בת 26.
יש לכם שאלה?
הטענה המרכזית שהופנתה כלפי הנתבעים היא כי אמה של התובעת, שהייתה בת 40 בזמן ההיריון, לא יודעה שבגלל גילה המתקדם היא נמצאת בסכנה גדולה יותר להופעתה של התסמונת, ולא המליצו לה לעבור את הבדיקות הדרושות לצורך אבחון.
כיוון שהתובעת לא יודעה על הבדיקות, לא הייתה סיבה מבחינתה לבצע הפלה – כפי שלטענתה הייתה מבצעת לו היה מתברר שבתה סובלת מהתסמונת.
היריון בסיכון גבוה
והנה השתלשלות המקרים. האישה הגיעה לבדיקה ראשונית בתחנה לבריאות המשפחה, כשמאחוריה היו באותה עת שבעה הריונות, שניים מילדיה באו לעולם בניתוח קיסרי, וארבעה הריונות הסתיימו בהפלה טבעית.
כשנשאלה על כך, התקשתה האם לנקוב בגילו המדויק של העובר (בהמשך התברר כי כבר אז הייתה בשבוע 25+1). לאחר תשאול שעברה אצל אחות העובדת בתחנה, סווג הריונה של התובעת כהריון בסיכון גבוה, זאת לאחר שקלול של פקטור הגיל וההיסטוריה הרפואית הרלוונטית.
בדיקת האולטרה הסאונד הראשונה שעברה האישה, התקיימה שלושה שבועות לאחר פנייתה הראשונית לשירותי הבריאות, אז גם הוערך גיל העובר ב-28 שבועות.
האם המשיכה להגיע למעקב ובדיקות במרפאה להריון בסיכון גבוה עוד מספר פעמים טרם הלידה, בדיקות שלא איתרו ממצאים חריגים. לבסוף, ילדה התובעת בניתוח קיסרי, ובתה הוכרזה כחולה בתסמונת דאון.
התובעת לא יודעה על סכנה למום בעובר
בהסתמך על חוות דעת רפואית, טענו התובעים לרשלנות. לו הייתה נשלחת האישה לבדיקת אולטרה סאונד כבר עם פנייתה הראשונה לבית החולים, הייתה מספיקה לעבור בדיקת מי שפיר בזמן.
בנוסף, הצוות הרפואי לא טרח לעדכן את האישה שיש חשש שתלד ילד בעל מום. בהמשך לטענה זו, אנשי בית החולים לא הסבירו לאם כי ישנה אפשרות לעבור בדיקת מי שפיר או לחלופין בדיקות אחרות.
מרגע שהייתה עוברת את הבדיקות וברגע היוודע מצבו של העובר, הייתה מבצעת הפסקת הריון מיד. הרופא, שנתן את חוות הדעת, ציין כי לטעמו הוועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את המתת העובר גם בשלב מתקדם כל כך של ההיריון.
תוצאות בדיקת מי שפיר מגיעות לאחר שבועיים או עד ארבעה שבועות מהבדיקה. על פי חוות דעתו של הרופא, לו היו מבצעים לתובעת אולטרה סאונד באופן מידי, ניתן היה להעריך את גילו של העובר במהירות, ואז בדיקת מי השפיר הייתה יכולה להיכנס בטווח הזמן המותר להפסקת הריון עוד בשליש השני להריונה.
בדיקות נוספות שניתן היה לבצע, ושתוצאתן מתקבלת מהר יותר מדיקור מי שפיר, הן בדיקת סיסי שליה וכמו כן את בדיקת דיקור השורר.
לעומתם, תלתה הנתבעת את האשמה דווקא בתובעת, כיוון שזו הגיעה בפעם הראשונה לבדיקה בשלב מאוחר של ההיריון, שבוע 24.5, אז לטענתה כבר לא הייתה אפשרות לבצע את הבדיקות האמורות.
עוד הסבירו, שבשנת 1987, לא היה נהוג להמית את העובר כשהוא ברחם אמו, לאחר שהגיע לשלב החיות. לאור כל הנאמר, טענו הנתבעים כי לא ניתן להוכיח את הקשר שבין ההתרשלות לכאורה לנזק שנגרם.
לא הוכח שהבקשה להפסקת ההיריון הייתה מקבלת את אישור הוועדה
לאחר שהשופטת יעל וילנר שמעה את שני הצדדים, פסקה לטובת הנתבעת, וזאת בין היתר כיוון שחוות הדעות הרפואיות שהציגו התובעים, הסתמכו על ספר בנושא גנטיקה שיצא לאור בשנת 2003 – 16 שנה לאחר לידת הבת, ועל מאמרים מ-1990, שהוכיחו כי בדיקה כמו דיקור השורר הייתה בגדר הליך ניסיוני באותה עת.
בפסק הדין כתבה השופטת כי על התובעים היה להוכיח שאכן, גם בשלב מתקדם זה של ההיריון (שבוע 27-28), הוועדה להפסקת היריון הייתה מאשרת להם לבצע בשנת 1987 המתה של העובר.
כיוון שטענה זו לא הוכחה, אין אפשרות להראות את הקשר הסיבתי הדרוש לכך שאם רופאיה של האם היו שולחים אותה לבדיקות, לא הייתה יולדת ומגדלת את בתה.
בנוסף, כתבה השופטת כי בשלב מתקדם שכזה נעשו הפסקות הריון רק לעוברים בעלי מומים שלא היו מאפשרים את חייהם בין כה.
כל ההוכחות שהובאו בפני השופטת בנוגע לאפשרויות סיום ההיריון, נגעו בשליש השני, אך כיוון שאין עוררין על כך שבמידה והייתה נעשית בדיקת מי השפיר, עד לקבלת התוצאות התובעת כבר הייתה בין כה בשליש השלישי, הן חסרות ערך. בכך דחתה השופטת את התביעה.
.jpg)
.jpg)
